״מופע טוטאל״ של רועי אסף נולד מתוך מופע הבמה המצליח ״בורדל טוטאל״ ובשילוב עם התמודדותו של אסף עם ההשמצות שספג בעקבות התנגדותו הפומבית לשרת התרבות דאז מירי רגב. הסרט עוקב אחר אסי, שחקן כושל ומורה לדרמה, שחוזר מהמלחמה אל יישוב הספר שבו הוא חי. כשציטוט שהוצא מהקשרו על המלחמה מתפרסם ומביא עליו קיטונות של ביקורת ואיומים מכל כיוון, אסי לא מוכן להתכופף ומקצין את המופע שלו בקרב חדש משל עצמו. הסרט משלב חגיגה של קברט צבעוני עם תיאטרון בובות ומצלמה פרועה בתוך הסביבה המדברית והמציאות הישראלית, והוא עושה זאת בצורה מפתיעה ויוצאת דופן. ברשימה מטה, רועי אסף משתף אותנו ב־5 השראות מרכזיות שעיצבו את יצירת הסרט.
קברט (בוב פוסי, 1972)
״קברט״ היא יצירה בלתי נשכחת. העבודה של בוב פוסי הבמאי בסרט הזה היא שיעור קולנועי אדיר באיך להשתמש בבידור ובסאטירה כדי לספר סיפור אפל ומטריד מאד. כמו מועדון נוצץ שמתחתיו מרתפים עם עטלפים. ההעמדה, עיצוב התנועה, המשחק – הכול מדוד ומדויק, אבל כל כך משוחרר. דמות המנחה בגילומו של ג׳ואל גריי (זוכה אוסקר) היא אחת מהדמויות הכי מהפנטות ומטרידות שנתקלתי בהן בקולנוע. היא מגולמת באופן מושלם – עם חיוך רחב, כריזמה ממגנטת, אבל גם משהו מטריד שמחלחל מתחת לפני השטח. הוא יצר דמות שהיא לא רק מנחה של מופע, אלא גם מראה מעוותת של התקופה שבה הסרט מתרחש. הוא נמצא על הבמה, אבל הוא רואה את הכול. הוא מבדר, אבל גם חושף אמת מרה. בזמן העבודה על ״מופע טוטאל״, דמות המנחה מ״קברט״, לא הפסיקה לרדוף אותי. איך אפשר להשתמש בדמות שהיא כביכול קלילה, מצחיקה, מבדרת – אבל גורמת לחוש חוסר נוחות? זה בדיוק הקסם האפל של ״קברט״ וזה משהו שניסיתי לקחת איתי לגיבור ב״מופע טוטאל״.
עץ האגס הפראי (נורי בילגה ג׳יילאן, 2018)
הקולנוע של נורי בילגה ג'׳ילאן, מצליח להעביר למסך את הווייתם של בני אדם פשוטים שנאבקים מאבקים פשוטים לכאורה, אך מלאי תשוקה ועוצמה פנימית. הניואנסים הרבים והעדינים ביחסים בין הדמויות השונות, חודרים עמוק ללב. הסרטים שלו, המכילים דיאלוגים שנונים, לעתים פילוסופיים, בשילוב מבע קולנועי עוצמתי שבו הטבע המהפנט הוא שחקן מרכזי בסרט, הם קולנוע מקורי, חכם ופיוטי שנחרט עמוק בלב. הכי קרוב לצ׳כוב על המסך הגדול. בהשראתו הבנתי את המהלך הרגשי של הגיבור והבנתי עד כמה חשוב שהטבע (המדבר סביב העיירה) יקבל תפקיד מרכזי בסרט ״מופע טוטאל״.
הדיקטטור הגדול (צ׳ארלי צ׳פלין, 1940)
את צ׳ארלי צ׳פלין ראיתי בתור ילד והתמוגגתי. אבל רק שנים אחר כך, כשהתבגרתי וראיתי שוב, הבנתי עד כמה גאוניים הסרטים שלו. הבנתי כמה אומץ היה לו. ״הדיקטטור הגדול״, לא היה רק מהפכני מבחינה קולנועית – הוא גם היה אקט מחאה אמיץ בתקופה שבה העולם עדיין היסס מול המהפך של אירופה. היכולת של צ׳פלין לשלב הומור, ויזואליות גאונית, משחק וירטואוזי וסאטירה נוקבת, היא פנומנלית. כשעבדתי על הסרט חזרתי שוב ושוב לסצנת נאום הסיום האייקונית שלו. זה רגע נדיר של קולנוע טהור ומשחק עילאי.
בירדמן (אלחנדרו גונזלס איניאריטו, 2014)
הרצון להכרה של גיבור הסרט בגילומו של מייקל קיטון, הופך לאנרגיה חסרת מעצורים שיוצרת קולנוע מסחרר השועט קדימה כל הזמן. הצילום בוואן שוטים ארוכים שמתחברים לכדי תנועה אחת רציפה ודינמית מאד, מכניסים את הצופה לתודעת הדמות שנלחמת על קיומה, גם אם הוא בעולם הבמה. השילוב בין הסיפור האישי העמוק לבין האלמנטים הפנטסטיים והקומיים, והיכולת להרגיש שהכול קורה בזמן אמת, גורם ל״בירדמן״ להיות לא רק סרט מרהיב אלא גם שיעור חשוב על איך אנחנו רואים את עצמנו בעולם, ואיך הדימוי העצמי משפיע על האומנות שלנו, וזה חלק משמועתי מהתמה של ״מופע טוטאל״, שגם בו הגיבור משווע להכרה מקצועית ומוכן להקריב כמעט הכל בשבילה.
בורדל טוטאל – הפסקת אש (נועה מורדוביץ׳, טלי רגב, רועי אסף)
הרצון להפוך לסרט את המופע שהיה הצלחה גדולה על הבמה, היווה את המניע הראשון ליצירת הסרט. המופע נוצר ב־2015 בימי מלחמה והוריד את המחסום בין המופע לצופה, כדי לייצר חוויה בלתי אמצעית ואחרת. לצערי, לא הצלחתי להפוך את המופע כפי שהיה לקולנוע. אולי בגלל שלא היה בו סיפור ממשי, אלא יותר אווירה ונאמברים מרהיבים של קרקס. כשהבנתי שהוא יכול להוות רק השראה, התחלתי לכתוב את הסיפור האישי שלי בשיתוף עם התסריטאי עומרי ון אסן, וכך נולד נרטיב שהכיל דמויות וקונפליקטים מהעולם הרגשי שלנו, ללא קשר למופע המקורי, שהצליח בכל זאת לחדור לסרט בדמות נאמברים קברטיים שנכתבו במיוחד, אך שמרו על האופי הקברטי, כפי שהיה אז במופע.
