בייביגירל
ברפרוף קל, ניתן לפטור את "בייביגירל" כגרסה הפוכה מגדרית של "50 גוונים של אפור" או גרסה עדכנית למותחן האירוטי, הז'אנר הסקסיסטי שירדה קרנו מאז שנות ה-90. אבל סרטה השלישי של הלינה ריין (Bodies, Bodies, Bodies) משחק במוסכמות כדי לגולל סיפור על שחרור ממוסכמות – ומסרב להעניק לקהל תשובות קלות על יחסי כוחות, מגדר ומיניות, בניגוד לסרטים רבים שנוצרו בעיצומן של תהפוכות ה-MeToo.
רומי מתיס (ניקול קידמן) היא מופת הפמיניזם המודרני: מנכ"לית נערצת, אם מסורה, נשואה לבמאי מצליח (בגילומו של אנטוניו בנדרס. מה עוד אפשר לבקש?) אך סמואל, מתמחה חדש בחברה (האריס דיקינסון), מצליח לערער את עולמה, ומנפנף בפניה באפשרות להחריב את החיים שהיא בנתה – מה שלהפתעת רומי, רק מגביר את הריגוש. סמואל, כמו רומי, מצוי בלב משבר משלו. בסצנה אחת הוא מסוגל לרדות בממונה עליו, ובסצנה אחרת הוא מגיש מבט חולמני או פורץ בהתקף זעם, שחושף את הילדותיות הלא-כל-כך-כמוסה של גבר בשנות ה-20 לחייו.
אף שהיא לכאורה השיגה הכל בחיים, רומי לא יודעת איך לבקש את מה שהיא רוצה כשתשוקותיה חורגות מהמצופה. בלבו של הסרט נמצא הפרדוקס שנכפה על נשים בימינו: אנחנו דורשים מהן להיות רכות ובעלות אינטליגנציה רגשית, גם כשאנחנו תובעים מהן להתחרות בעולם גברי. // עירד עצמון שמאייר
כאב אמיתי
בעקבות ירושה ייעודית מסבתם ניצולת השואה, יוצאים שני בני-דודים למסע מאורגן לפולין. דיוויד (ג'סי אייזנברג) מאופיין כבחור קפוץ שבקיא בכל פרט של הטיול, ומתהדר בעבודה מלחיצה, אישה וילד. בנג'י לעומת זאת, מוצג כמעין ילד מגודל ומקסים, אשר מטרתו העיקרית היא לבלות זמן איכות עם דיוויד אחרי זמן רב שלא התראו, ולכאוב את חייה ומותה של סבתו.
זהו סרט על זיכרון השואה, על הדור הצעיר שמנסה להכיר את ההיסטוריה של סביהם וסבותיהם, אך בעיקר על המתח בין מי שהצליח לעוף מהקן בהצלחה ואיבד חלק מעצמו בדרך, לבין מי שנותר להביט בו מלמטה. עם זאת, ולמרות הכוונות הטובות, משהו לא ממריא.
בעת ביקור בבית קברות, מפציר בנג'י במדריך, באחת מההתלהמויות הרבות שלו, שימעיט בהסברים וייתן לקבוצה לחוות. חבל שאותה עצה לא יושמה בסרט. "הכאב האמיתי" שמופיע בכותרת מבליח רק לרגעים, ואז נקבר תחת מונולוג שמסביר מה אנחנו אמורים להרגיש. המוסיקה של שופן שמופיעה בדיוק ברגע הנכון, השוטים יפים של הבנייה החדשה לעומת הישנה בפולין או שליפת עובדות של מדריך הטיול גורמות לסרט להרגיש יותר כמו מסע לפולין בעצמו, בו נדרש מאתנו לבכות על פי סימן.
מוטב היה אם במקום להאכיל את הצופה בכפית, היה מתאפשר לו לנדוד במחשבותיו ולהרהר בדימויים ובדמויות המופיעות על המסך. // מאיה זלצמן
זרע התאנה הקדושה
הסרט שפתח את פסטיבל חיפה הוא פסגה נוספת של הקולנוע האיראני, יצירה רגישה, מורכבת ומטלטלת שנוצרה בתנאי דיכוי וצנזורה נוראיים. במרכז הסרט עומד אימאן, שופט-חוקר במשמרות המהפכה באיראן, שנדרש לאשר הוצאות להורג של מתנגדי משטר.
כשבאיראן פורצות מחאות אופוזיציה חריפות, אימאן נקלע לעימות עם עם בנותיו, שמזדהות עם המוחים הצעירים. באמצע הסרט הדרמה הפוליטית מקבלת טוויסט מפתיע, כשהסרט החברתי הופך למותחן משפחתי מפחיד ומסעיר, שמזכיר את סרטיו של מיכאל הנקה בתחושת האימה שהוא מייצר ובשימוש שלו בטכנולוגיה. מבלי לעשות יותר מידי ספוילרים, אפשר להגיד שהסרט מציג באומץ מדהים כיצד האלימות מחלחלת: אם בתחילת הסרט נראה שאימאן הוא דווקא איש משפחה בסדר גמור, בעל טוב ואב טוב לבנותיו – בחציו השני של הסרט מתברר שאי-אפשר לנעול את האכזריות מחוץ לבית. מי שמשרת מערכת רקובה, מדממת ומושחתת – יושחת נפשית בעצמו, וישפריץ אלימות לכל הכיוונים.
כמובן שהאנלוגיות לארץ הן כמעט בלתי נמנעות. תוך שימוש במצלמות וידאו, קטעי טלוויזיה וסרטוני רילז הסרט לא רק עוקף את מגבלות הצנזורה בצורה מחוכמת, אלא גם מהרהר על תפקידה של תקשורת ההמונים – שמתעדת ומעורת מחאות אך גם משמשת לדיכוי והפצת שקרים. חרף הפוליטיקה, בעיני לב הסרט הוא דרמה משפחתית, שבמרכזו נסיונה של אם אחת לשמור על משפחתה שלמה, מבוססת ומוגנת, גם במחיר של טיוח עוולות והצדקתן. חובת צפייה. // גולי דולב השילוני
קוויר
במרכז ״קוויר״ נמצא לי, אינטלקטואל מבוגר במקסיקו סיטי המפתח אובססיה לגבר צעיר יותר. אבל ככל שחודרים למעמקי הסרט, יש תחושה שמה שבמוקדו אינו לי עצמו, אלא רוח רפאים, ישות חסרת תכונות ומעומעמת, שרודפת את מושא התשוקה הצעיר ממנה לא כמו מאהב עיקש אלא כמו נוכחות, ויותר מכך, רודפת את לי עצמו (ואולי אף את הצופים). כמו צל דהוי, לי מופיע בסרט כהעתק מלנכולי של עצמו, הולוגרמה של כל העתידים שלא הגשים, כל מה שתשוקתו באה לעשות אבל גופו לא העיז לממש.
לאחר האנרגיה של סרטו הקודם של גואדנינו ״מתחרים״, ייצוג כיפי ופופי של תשוקה קווירית, יש משהו מרגיז בנטייה של ״קוויר״ להתפוגג, כמו בגידה של היוצר בנקודות החוזק שלו; במאי של אסתטיקה ויופי וקצב, והוא הולך לעבד דווקא את בורוז, סופר מסוכן, מלא כיעור. בעולם של בורוז ״הטעם הטוב״ המכויל היטב של גואדנינו הינו רק מעמסה. ואכן מול הישירות המלוכלכת של הספר, הסרט מרגיש בשליטה מדי, מרפרר למורשת התרבותית של הסופר לשווא, אבל איכשהו, מתוך ההיצמדות לטקסט הספר, מתוך השאפתנות הלא מקורקעת שלו והמעברים אל המופשט, ומתוך הרומנטיקה המפתיעה, רוח אמיתית של משהו צצה, וכישוף כלשהו נותר מעל הצפייה. // דניאל בלום
אנורה
השוו אותה ל"סינדרלה", ל"אישה יפה" ותיארו אותה כסיפור אגדה מודרני – אולי זה כי העלילה של "אנורה" מרגישה מוכרת ומנחמת, כמו קלישאה טובה. סרטו החדש של שון בייקר שקטף את הפרס הגדול בפסטיבל קאן, הוא כמו סיפור סבתא קולנועי, שעובר מאישה לילדה ומזהיר – אל תלכי שולל אחר שקר האושר ועושר.
החדשנות של אנורה, בכל זאת, שהופכת אותה לסיפור מובהק של המאה ה-21, נובעת מהמצלמה שלה. הרעד של המצלמה, האינטימיות של הקלוזאפים והזומים המציצניים מעניק רוח חדשה לסיפור העתיק בעולם.
ההיבט הקולי של הסרט פועל באופן דומה – הדמויות מדברות אחת מעל הראש של השניה. בסצנות גדושות מלל, כאוטיות ורועשות אנורה נאבקת להשמיע את קולה ותכופות היא שואלת – מישהו מקשיב לי? גם אנחנו מאמצים את האוזן, אבל לא תמיד מצליחים להקשיב. גם הדו-לשוניות שלה כובלת אותה במצבים שבהם היא מבינה הכל – אבל לא יכולה להגיב.
גם הייצוג של ניו יורק הוא מאוד לא הוליוודי. אנורה תרה אחר האהבה בתוך ייצוג אותנטי ואנושי של העיר הגדולה, על כל הפינות הזנוחות שלה: חנות הממתקים, הפאב הסובייטי, מועדון החשפנות – העולם של הסרט הוא חסר מנוח, מכוער ונוגע ללב.
מה שבמיוחד הופך את "אנורה" לסרט שכובש בקסמו הם הדמויות המפתיעות של שלושת ה"בריונים" בשירות האוליגרכים הרוסיים שמלווים את אנורה. בהופעת משחק מהממת, במקום קלישאה קולנועית שכאילו תלושה מסרט אקשן משנות ה-80, שלושת הגברים החסונים והמאיימים, שכביכול שולטים במצב, מצטיירים כדמויות נוירוטיות, אנושיות ורגישות. כמו אנורה, הם אינם אדונים לעצמם, וחוסר האונים שלהם נמצא בסימביוזה מוחלטת עם היד הרועדת שמחזיקה את המצלמה. // רוני טבקוף
