בשנת 2013, שני במאים גדולים הצהירו שהם פורשים מעשייה קולנועית. היו אלו סטיבן סודרברג והיאו מיאזאקי, שהודיעו על כך עם הפצת סרטיהם הכביכול-אחרונים, "חיי עם ליברצ'ה" ו"הרוח העולה", בהתאמה. דברים אלו בוודאי השפיעו על חווית הצפייה בשני הסרטים, שתחושה של סיום אפפה אותם. בדיעבר, ההצהרות התבדו – מיאזקי, שפרש מסיבות בריאותיות, חזר לביים סרט נוסף, "הילד והאנפה" לפני שנתיים ועשור מאז שפרש. אצל סודרברג החזרה הייתה הרבה יותר הדרגתית – גם אחרי "שפרש" מעולם הקולנוע, הוא המשיך לביים לטלוויזיה, ורק ארבע שנים לאחר מכן "חזר" עם הסרט "לוגן לאקי" ומאז צילם סרט חדש כל שנה.
אלא שנוף הקולנוע השתנה לחלוטין בשנים האלו, ובעיקר – מעמד כוכבי הקולנוע החל להשתנות לצד עליית הסטרימינג. סרטיו של סודרברג מתחילת שנות האלפיים (סדרת סרטי "אושן", "ארין ברוקוביץ'", "טראפיק" ו"סולאריס") נהנו מההילה שמסביב לכוכבים שליהק כדי לחתור תחת קונבנציות הוליוודיות ועדיין לפעול כבידור מהנה וקולח דה פקטו. עשור לאחר מכן, והקהל כבר לא נהור לקולנוע עבור שמות גדולים, אלא במקרה הטוב עבור זיכיונות -או שפשוט נשאר בבית. ניתן לומר שאותם סרטים בהם סודברג התמחה, דרמות למבוגרים או סרטים הוליוודים מסחריים אך מחושבים ואמנותיים, די נעלמו. סודרברג השכיל להבין זאת בעצמו במידה, שכן כל סרטיו האחרונים נעשו בתקציבים לא גבוהים ורובם עבור חברות סטרימינג. מה שנותר בהם הם הרצון של הבמאי לפרק ולהרכיב מחדש ז'אנרים ולהמשיך להתנסות באמצעים קולנועיים חדשים. למשל, "בלתי שפויה" האימתי שצולם כולו באייפון, או "נוכחות" משנה שעברה שבחר להציג סרט רוחות מנקודת המבט של הרוח. אך הנה הגיעה 2025 וסרטו החדש של סודרברג, "תיק שחור" מעז להטיל תיגר על הצופים – האם הם יגיעו לקולנוע לצפות בדרמת סוכנים חשאיים בכיכובם של מייקל פסבנדר וקייט בלנשט?
השניים מגלמים זוג סוכנים חשאים נשואים, שבשל הסודיות של עבודתם אינם יכולים לחלוק אחד עם השני את מעלליהם. כאשר נודע לפסבנדר שישנה חפרפרת בMI6- הבריטית, ושאחת מהחשודות היא אשתו, המזימות והספקות מתחילות. הסיבה השנייה היא שזה היה בהחלט תענוג לשבת באולם קולנוע ולצפות בבמאי (וצלם ועורך, במקרה של סודרברג) יודע היטב כיצד לשלוט במדיום, לצד קאסט שחקנים שיודע איך להשתמש בכריזמה שלהם בצורה כל כך אפקטיבית.
חציו הראשון של הסרט, המורכב בעיקר מארוחת זוגות (שכולם בה חשודים), מציג כיצד "מי מפחד מוירג'יניה וולף" היה נראה אם היה משוכתב לתוך עולם המרגלים. סרטו של מייק ניקולס, המבוסס על מחזהו של אדוארד אלבי, מציג את המרירות של זוגיות רבת שנים. התסריט של דיוויד קואפ לוקח השראה מאלבי, לא רק בקאמריות של הארוחה, אלא גם באופן בו סודות ושקרים שבין כל הזוגות מתגלים במהלך הארוחה. יש משהו מלהיב באופן בו הבסיס הז'אנרי של המרגלים והחפרפרת מכופף לתוך בחינה של זוגיות. אם בן/בת זוגך מרגלת שמסוייגת מלשתף איתך את מעשייה, האם נעשים קנאים יותר או פחות? כיצד ניתן לבסס אמון מוחלט כשמחוייבים להסתיר את האמת?
הסרט נוטש שאלות אלו וחוזר אל עבר הנרטיב הז'אנרי של סרטי המרגלים, ועם כך מאבד את הערס והמורכבות הדרמטית שבו. אבל, סודרברג והקאסט הנהדר שלו ממשיך לספק סרט פופקורן נהדר. לא רק סודרברג ובלנשט המעולים, אלא גם יתר השחקנים – מריסה אבלה, תום ברק, נעמי האריס ורז'ה-זאן פייג' – מספקים תצוגת משחק נהדרת שמקפיצה את הסרט כמה רמות מעלה. יתרה מכך, בזכות החצי הראשון הצופה נהפך למושקע בסרט ובדמויות שהרצון לגלות מי, מה ואיך מספקים לסודרברג את הקרקע הפורייה להמשיך להציג את השפה הקולנועית המדויקת ומחושבת מאוד שלו.
הסרט נגמר תוך 94 דקות. בתקופה שבה כל סרט מרגיש שהוא חצי שעה ארוך מדי, יש משהו מספק ביעילות של סודרברג והתסריט. הכל מדויק, הכל בדיוק איפה שהוא צריך להיות ומספק בדיוק את מה שהצופה רוצה וצריך. קשה שלא להרגיש נוסטלגי לתקופה בה סרטים כאלו יצאו בתדירות גבוהה יותר לבתי הקולנוע, שהקולנועיות שבהם הייתה ביד רמה ולא הסתכמה במסכים ירוקים וקלוז-אפים בלתי פוסקים, ושאולמות הקולנוע היו מרחב להנאה קולקטיבית – לא פחות ולעתים בלי צורך להיות מעבר.
