נדמה כי להררי הבוז וההתנגדות בהם התקבל "בלונדינית" מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ונציה האחרון, יש כמעט מטרה אחת ויחידה – להותיר את דמותה של מרלין מונרו בקיפאון השעתוק האינסופי, כפי שבא לידי ביטוי ביצירתו הנודעת של אנדי וורהול "דיפטיכון מרילין" מ־1962. בדומה לסדרות השכפולים האחרות של וורהול וברוח הפופ־ארט, ההדפס המשוכפל החוזר ונשנה של מונרו נועד להדגיש את הגאולה הכוזבת עד לא קיימת שמציעה התרבות הפופולארית ואת העובדה שהשוק החופשי ניכס ממזמן גם את הרוח והאמנות למטרות הרווח הבלתי פוסקות העומדות בבסיסו. מהותו הרעיונית היא חומרנית בלבד ועל כן חסרת כל משמעות רוחנית, ומדגישה שגם מונרו עצמה היא עוד מוצר, מי שמכרה את נשמתה. השעתוק שלה אם כך, אינו יכול להציע דבר זולת המוות. אין חולק שוורהול אינו ביקש מלכתחילה לעסוק במונרו האדם אלא במיתוס שהיא הייתה עוד בימי חייה, אך עדיין הוא מעצב את דמותה בצילה של פאסיביות חסרת שליטה ומעצים עוד יותר המיתוס. למונרו עצמה אין שום אפשרות לקבל פרשנות אחרת מלבד שעתוקו החוזר ונשנה של המיתוס שהיא, ואף גרוע מכך – אין לה שום אפשרות להיות בת אנוש.
גם ז'אנר הסרטים הביוגרפיים הוא ברוב המוחלט של המקרים נדבך טוב יותר או פחות בשרשרת הבלתי נגמרת של שעתוק המיתוס של הגיבורה או הגיבור הנבחרים – בדיוק כמו בציור של וורהול. מעטים מהם בוחרים לנקוט גישה נרטיבית או אסתטית מאתגרת באמת, ו"בלונדינית" הוא בהחלט אחת מאותן דוגמות חריגות ספורות מדי. זו היתה יכולה להיות עוד יצירה משמימה שכנועה לאמת ההיסטורית ובכך להוסיף כלום ושום דבר על דמותה של מונרו, אבך בניגוד לכך בחר הבמאי אנדרו דומיניק לפסוע בדרך מורכבת ונפיצה בהרבה, בדיוק כפי שעשה ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס בידי הפחדן רוברט פורד" מ־2007, שלדעתי הוא אחד משיאי הקולנוע ב־22 השנים האחרונות. אך אם בסרט ההוא היה ניתן לשחק בצורה מופשטת יותר עם עיצובו של המיתוס העמום של שודד הבנקים מהמאה ה־19, המקרה של מונרו שונה בתכלית – מדובר במי שהיא ככול הנראה הכוכבת ההוליוודית הגדולה האחרונה באמת, כזו שלמן פרסומה הראשון דמותה כוננה על ידי המנגנון ההוליוודי שהיה אז בשיא כוחו, וממשיכה להישלט על ידו עד ימינו אנו.
כמו בספר המשובח עליו הוא מבוסס מאת ג'ויס קרול אוטס שיצא בשנת 2000, כך גם הסרט מתייחס למונרו בשלושה מישורי אישיות – כילדה היא נושאת שמה המקורי נורמה ג'ין, ככוכבת הוליוודית את שמה של מונרו וכסמל ציבורי את הכינוי "בלונדינית". הסרט נפתח בנורמה ג'ין הילדה שגדלה לאם שעובדת באחד מהאולפנים הגדולים, שסובלת מבעיות נפשיות ומתעללת בה קשות. נורמה נהפכת למרילין אחרי פגישה עם מר זי (הכוונה לדריל זאנוק, שייסד ועמד בראש אולפני פוקס המאה העשרים), שבמהלכה הוא אונס אותה, ועם הצלחתה חסרת התקדים וההיסטריה הציבורית והתקשורתית סביבה היא נהפכת לאותה "פצצת מין" בלונדינית, כשמאחורי הקלעים נורמה עוברת מסכת של מעשי אלימות מינית ורגשית, בעיקר בידי הגברים בחייה. הסרט והספר מפנים בחכמה את ההשטחה הזו גם לגברים, שנודעים בכינויים הציבורי בלבד – ארתור מילר שהיה הבעל השני של מונרו, הוא "המחזאי", וג'ון קנדי הוא "הנשיא". את מונרו כידוע מגלמת אנה דה ארמס, באחת מתצוגות המשחק המרשימות והעמוקות של השנה, כזו שבהחלט מצדיקה את מעמדה כאחת השחקניות המבטיחות כיום.
במידה רבה האתגר המרכזי ש"בלונדינית" מעמיד בפני צופיו הוא היחס לאופן בו אנו – כצופים וכמעריצים מרחוק – תורמים לפולחן הקדושה סביב הכוכבות והכוכבים שאנו מעריצים, בוודאי כשכבר כולם מזמן מודעים למחירים האישיים והנפשיים הקשים עד בלתי־הפיכים שהוא יכול לגבות. הסרט כמו תוהה האם ניתן לחלץ את מונרו מהשעתוק המתמשך בו היא נתונה, והאם עוד אפשר בכלל להתייחס אליה שלא כאל דימוי וסמל. יאמרו מה שיאמרו המלעיזים על הסרט, לזכותו של דומיניק ייאמר שהוא מבין מראש שזהו ניסיון שנועד לכישלון חרוץ. גם אם הוא היה מצליח ליצור את הסרט המעודן והרגיש ביותר בעולם, המיתוס היה נותר על כנו ולא זז במילימטר. לכן הוא בחר לנקוט בצעד מרתק, בעייתי ובעל תעוזה ויומרה גדולים – לתקוף את מערכת השעתוק המפלצתית של הוליווד ושל התרבות האמריקאית מלב המאפליה של המנגנונים המכוננים אותה ושל מי שהם משתפי הפעולה שלה, כשהכוונה היא כמובן לצופי הקולנוע. הסרט חוצה יותר מפעם אחת את המתרס לטראשיות מכוונת, שעלולה ואכן גם נתפסת אצל רבים כנצלנית וכסוג של פורנוגרפיה של סבל. לשיטתו של דומיניק, הבוטות והברוטליות נחוצות והישירות הסנסציונית של הדימויים הקשים הללו מכוונת יותר מכל כלפי הצופים עצמם, יותר מאשר לדמותה של מונרו. דומיניק כמו אומר שההתרפקות על מיתוס מונרו הוא סאדיסטי ביסודו שכן נדמה כי עבור לא מעט אנשים ההתמקדות האובססיבית בטרגדיות הנוראיות שפקדו אותה חשובה להם הרבה יותר מהבנה אמיתית של מונרו השחקנית והאדם.
האסתטיקה המוחצנת, העודפת והמאוד מרשימה ומוקפדת של הסרט מדגישה את הבלבול הזהותי ואת הכאוס הרגשי שבו מצויה מונרו למן תחילת חייה. דומיניק אינו חדל מלהשתמש ביחסי מסך משתנים לאורך כל הסרט, אך רובו המוחלט של הסרט מוצג ביחס מסך מרובע ו"צר", ממנו מונרו תבקש לפרוץ את גבולות ההגדרה ההוליוודית הצרה שלה. סגנון הצילום גם משתנה בתדירות גבוהה ומלהטט בין שחור לבן לצבעוניות מודרנית ומנכרת. המאפיינים הצורניים הללו באים לידי ביטוי גם בסצנה המתארת את היווצרות הדימוי האייקוני מ"חטא על סף ביתך" מ־1955, בו שמלתה של מונרו מתנופפת ברוח הרכבת התחתית של ניו יורק. השוטים אינם חדלים מלשנות צבעים מקאט לקאט וכך גם יחס המסך אינו חדל מלהיפתח ולהיסגר. הסצנה כולה מוצגת בסלואו מושן, הצבעים והמסך הרחב מדגישים לא פעם את רגליה של מונרו ותחתוניה. הבהובי מצלמות העיתונות במקום אינם חדלים ולו לשנייה ואורות הפלאשים מאירים את פניה ללא הפסקה.
דמותה של מונרו מצולמת מזווית גבוהה והמצלמה עוברת ממנה למראה אופקי של הקהל הרב שאינו נגמר ונבלע בתוך הלילה. סופו פשוט אינו נראה באופק. הדימוי הזוהר נהפך לאפוקליפטי ואימתי, כשהקהל הנלהב נראה כחבורת זומבים אינסופית שסוגרת על מונרו ושאינו מעניק לה שום הזדמנות. הזום המכאני המתחזה לפואטי על תחתוניה וישבנה של מונרו בסצנה הזו – המוצגים מכל זווית וכיוון אפשריים – רק מדגישים את המשיכה הנקרופילית האובססיבית לדמותה בידי הסרט מחד והצופים מאידך. הרגע הזה, לצידם של שחזורים מרשימים של סצנות קלאסיות מהסרטים בהם כיכבה, מדגישים עוד יותר את הפרדוקסליות המכוונת בה נתון הסרט לכל אורכו וזהו המאבק הבלתי נגמר בין הכוכבת לתדמיתה. זוהי גם הסיבה שסצנות האלימות המינית מוצגות בגסות המזוהה עם אסתטיקה טראשית במתכוון – זהו עוד ניסיון להתמודד ולעמת את הצופים עם השאלה האם ישנה כוונה כנה להפסיק להתייחס ברומנטיות לפרקים האפלים מאוד בחייה.
הצפייה ב"בלונדינית" אינה פשוטה, אך זו טעות גדולה לפסול אותה על הסף מבלי לבוא ולהתמודד עם הסוגיות הקשות שהיא מעלה, שכן מדובר ביצירה מורכבת שבה השלם גדול מסך חלקיו. בעיותיו הרבות של הסרט פורטו באינספור מקומות, ואכן לא הכול עובד וישנן סצנות מגוחכות שניתן היה לוותר עליהן בלב שלם, בראשן השיחות שמנהלת מונרו עם שלושת עובריה ברחם. בפועל, כולם נפלו בהפלה טבעית עכב בעיה רפואית ממנה מונרו סבלה, אך הסרט מציג שתיים מהן כהפלות מכוונות מלחץ סביבתי או כהחלטה אישית. בעיניי, הקונצנזוס הביקורתי עושה לסרט עוול עצום מאחר ומדובר ביצירה מורכבת מאת יוצר קולנוע חכם שפועל בשיא כוחו, ושאחרי הכול יש בה ים של חמלה כלפי מונרו. בעיקר יש לקוות שהתפקיד בסרט כה מושמץ לא יפגע בליהוק עתידי של דה ארמס לפרויקטים אחרים. התגובות העוינות מעלות חשש שבסוף נישאר עם ביוגרפיות קולנועיות גרועות כמו "השבוע שלי עם מרילין" מ-2011 שרק מסמל את המשך שלטון הטרור של המיתוס.
