פסטיבל הקולנוע ירושלים נפתח אמש בטקס המסורתי בבריכת הסולטן, בו הוענקו פרסים לאורחי הכבוד גל גדות ולורנס בנדר, ובסיומו הוקרן הסרט "ערך סנטימנטלי" של יואכים טרייר – שמוקרן פה לאחר שזכה בפרס השני בפסטיבל קאן השנה. במשך השבוע הקרוב, יוקרנו בפסטיבל יותר מ־100 סרטים מהארץ ומהעולם– בהם "הסוכן החשאי", "אבודים בבולטימור" ו"הדברים שאתה הורג". זאת, לצד הקרנת עותקים חדשים של סרטים קלאסיים כמו "הנוסע", "המנסרים מטקסס" והצגת הבכורה לעותק החדש והמשוחזר של סרטו המוקדם של דוד פרלוב, "הגלולה".
עם תחילתו, קיבצנו עבורכם 8 המלצות – למה חייבים ללכת, וגם על מה אפשר לפסוח בלו"ז העמוס של הפסטיבל.
ערך סנטימנטלי
לאחר מות אימה, השחקנית הנורווגית נורה בורג (רנאטה ריינסווה) מוזמנת על ידי אביה, הבמאי המוכר גוסטב (סטלאן סקושגורד), לשחק את אמא שלו בסרטו האוטוביוגרפי שכנראה גם יהיה האחרון. זהו ניסיון כנה (גם אם עקום) של גוסטב לכפר על תפקודו הלקוי כאב לאורך השנים, תוך מתן הסבר ביצירה עצמה להתנהגותו. על הדרך, הפקת הסרט מעלה דילמות ומשקעים רבים לפני השטח בין כל חברי המשפחה.
דרך סיפורם של אב במאי ובתו השחקנית, יואכים טרייר מביט ב״ערך סנטימנטלי״, זוכה הגרנד פרי בפסטיבל קאן 2025 (שם צפיתי בו לראשונה) אל הסדקים הנפשיים הלא מעובדים וכיצד הם משפיעים על משפחה לאורך הדורות. באותה נשימה, הוא בוחן גם את כוחה של האומנות לאוורר אותם, לעבד אותם, ובעיקר – לקרב.
בצניעות ובעדינות, הסרט נוגע בעומק הפצעים והכאב הבין-דורי והביתי של המשפחה במופתיות ועם רגש רב. הטרגדיה הבלתי נמנעת של מטענים משפחתיים נפרשת לעיני הצופים על שולחן ניתוח קולנועי ביצירה רפלקסיבית, אינטנסיבית ומרגשת שמצליחה להישאר גם נגישה מאוד לקהל הרחב. // אילי לוי
איים
בריזורט מבודד ליד הים, באי ספרדי נידח, חי טום – או ״אייס״ (Ace) – מדריך טניס מדוכא שמעביר את ימיו בשתייה, יציאות למועדון לילה סליזי, סקס מזדמן וחסר תשוקה, וחוזר חלילה. נדמה כי לטום לא נותר מה לתת – הסרט נפתח כאשר הוא מתעורר לפתע עירום באמצע המדבר, אחרי מה שמתברר כעוד לילה חסר משמעות. וכמו שבפתיחה אנחנו פוגשים אותו כדמות מיובשת ומבולבלת, נדמה כי גם בתוכו כבר לא נותר דבר – כל כולו נסחט והוא חי כצל של עצמו.
אבל כאשר אישה צעירה ומסתורית בשם אן מגיעה למלון יחד עם בנה ובעלה הילדותי – טום נמשך אליהם, ובמיוחד אל אן, שנדמה כי מפנה אליו תשומת לב מיוחדת, כאילו היא מכירה אותו.
החוזקה המרכזית של ״איים״ היא יכולתו לשמור על עמימות, ולאפשר לנו הצופים לנחש, לצפות ולמצוא את התשובה שלנו למה שהופך לתעלומה בלשית סוחפת כאשר בן זוגה של אן נעלם. מערכת היחסים שמתפתחת בין טום לבינה מלאה בסימני שאלה עמומים ומרתקים, והסרט במיטבו כאשר אן מרשה לעצמה להשתחרר מהחוקים שכובלים אותה ולהתפרע. כך אנו מקבלים סרט חופשה-בלשי, סוחף ואינטליגנטי. // ליה דקל
כן
"כן", סרטו החדש של נדב לפיד, שהוקרן השנה בפסטיבל קאן נפתח בסערה, במסיבה מטורפת של ריקוד, צבעים, ומצלמה תזזיתית, אנחנו נחשפים לשני הגיבורים הראשיים שלו – י' (אריאל ברונז) ויסמין (אפרת דור) זוג אמנים שמוכרים את גופם ונשמתם על מנת לשרוד בתל אביב ולגדל את בנם שנולד בתאריך הסמלי 8 באוקטובר 2023. הסרט מתרחש כמה חודשים אחרי יום הטבח, כשהמלחמה בשיאה ועזה מופצצת, ומראה חברה ישראלית טראומטית ושבורה מחד אך גם כזו שבמחול של דקדנס מנסה לחגוג עד אין קץ. יחסם של בני הזוג, האוהבים והנאמנים אחד לשני, מתחילים להתערער כשי' לוקח על עצמו את המשימה המפוקפקת של כתיבת המנון לאומי חדש.
תחושת הדחיפות והאקטואליות שבעשיית הסרט, העובר בין היתר בין חגיגות יום העצמאות בתל אביב, ים המלח, וגדר הגבול עם עזה, יוצרת תוצאה מהפנטת. מעבר לביקורת הפוליטית הנוקבת על החברה הישראלית צמאת הדם ותאוות הנקם, שמתבוססת בטראומה של עצמה ונעה בין התעלמות לשמחה על המתחולל בעזה, הסרט יותר מכל שובר מוסכמות מבחינה אסתטית. בשילוב של סצנות גרוטסקיות לחלוטין, ועם דמויות וניצבים שהם כמעט קריקטורה מוחלטת, לפיד לוקח אלמנטים צורניים שהלכו והתפתחו בעקביות בסרטיו האחרונים ומקצין אותם למקום טוטאלי וחסר פשרות. מי שלא התחבר לסגנונו עד כה לא צפוי לשנות את דעתו בעקבות זאת, וכנראה אף להפך, אך מי שמוכן להתמסר – וזה בהחלט סרט שדורש דריכות ואקטיביות מצופיו – צפוי לחוויה קולנועית מטלטלת במשך שעתיים וחצי שחולפות כהרף עין. // אורי תור
נגררת
הסיפור של "נגררת" (המבוסס על מקרה אמיתי) עוקב אחר אמנדה (רוז בירן), החיה מתוך מכוניתה. בזמן שהיא בראיון עבודה, מכוניתה נגנבת, ולאחר שהרכב נמצא ונגרר, היא מתבקשת לשלם את דמי הגרירה הרבים. במקום לוותר, אמנדה יוצאת למסע מול המערכת, תוך כדי שהיא מתמודדת עם מחסור בכסף ומקום שינה, בת מרוחקת הצמאה לקרבתה והקושי לא ליפול שוב אל הטיפה המרה.
אי פעם תהיתם איך יראה סרט של שון בייקר אם הוא היה מחליף כל אינסטינקט אמתי ומורכב בסרטיו עבור קיטשיות הוליוודית נוסחתית? על פניו, זה נשמע כמו סיפור מעניין – "ארין ברוקוביץ'" פוגש את "גונבי האופניים" בבימויו של בייקר – אך במבחן התוצאה הבמאית סטפני ליינג יצרה משהו שקרוב יותר לסרטי אינדי בנוסחת סאנדנס הקלישאתית של העשור האחרון. או, במילים אחרות, זה מסוג הסרטים האמריקאים שמבקשים להציג הומלסים ומכורים בגמילה בצורה מרוככת ונעימה לעין, מסוג הסרטים שבהן מישהי כמו רוז בירן יכולה לבלות מספר לילות ברחובות סיאטל בלי שום סכנה ממשית. גם משחקם המשכנע של רוב הקאסט (וביניהם דומיניק ססה, הזכור לטובה מ"נשארים לחג", אריאנה דבוס, וגם סיימון רקס וברי אלרוד מ"טיל אדום") לא מציל את הסרט.
אבל אם השתוקקתם לראות שוב את דמי לובאטו שרה בסרט, או סתם בא לכם סרט קליל להעביר את הזמן בין סרטים כבדים מטורקיה וגרמניה, הסרט הזה בהחלט יכול לספק את הסחורה. // דולב אמתי
ילדות גרמנית
סרטו החדש של במאי זוכה הפרסים פאטי אקין שהשתתף בפסטיבל קאן האחרון תפס אותי מהסצנה הראשונה – שני ילדים גרמנים וחוואית מקומית עוצרים באמצע עבודת השדה כדי לצפות במטוסי קרב גרמנים מטילים פצצות שנותרו מהקרב בים, לצד האי אמרום שבו מתרחש הסרט הנפלא הזה (וכך הוא גם נקרא בשמו הבינלאומי). מאותו רגע הבנתי שאני צופה בסרט בלתי רגיל ורלוונטי במיוחד לחיינו כיום, במציאות של מלחמה בלתי נגמרת.
״ילדות גרמנית״ עוקב אחר נאניג, מי שעל פניו נראה כילד הפוסטר של ״נוער היטלר״, שברח עם משפחתו הנאצית אל האי אמרום. אך בניגוד לדעות הקשוחות של משפחתו, נדמה כי שאר אנשי האי מחזיקים בדעות ליברליות יותר, וקוראים נואשות לסיום המלחמה הנוראה. אביו של נאניג נמצא רחוק בקרב, ולכן כעת הוא הגבר של הבית, ועושה ככל יכולתו כדי לדאוג למשפחתו ולאימו ההריונית. אך לאחר הלידה האם מסרבת לאכול, דיכאון משתלט עליה, ועול ההורות היחידנית הופך אותה לסגורה וקשוחה. כך יוצא נאניג למסע להשיג את הדבר היחיד שהיא טוענת שתרצה לאכול – לחם עם דבש וחמאה – מוצרים שלא ניתן להשיג בעת מלחמה.
במהלך מסע זה נאניג פוגש אתגרים קשים, דמויות משונות, ונאלץ ללמוד מי הם הוריו בעיני אחרים. כך נפרש בפנינו סרט אנרגטי ומסעיר על ילד שנאלץ ללמוד על אכזריות העולם, וכמו כן – גם על האכזריות של משפחתו. דמות האם מצליחה להכיל בתוכה שבריריות מעוררת רחמים ובו זמנית גם אכזריות כואבת.
אבל חשוב לומר – "ילדות גרמנית" הוא גם סרט כיפי ומשעשע, כמו גרסה ריאליסטית לסרט של מיאזאקי. זהו סרט חובה במדינה שבה רבים כל כך בוחרים להכחיש את האלימות שמתרחשת כאן, על ידינו, ומסרבים לראות את הדמיון שבין הכאב שלנו לבין זה של האחר מאיתנו. // ליה דקל
הקיץ ההוא בפריז
אחד הסרטים היפים שהוקרנו בפסטיבל ברלין השנה הוא סרט הביכורים של הבמאית ולנטין קאדיק, העוקב אחר דמותה של בלנדין בת ה-30, המגיעה מביתה בנורמנדי לביקור קיצי בפריז על מנת לפגוש את אחותה למחצה, עמה היא לא בקשר מזה שנים, ולצפות בתחרויות השחייה במשחקים האולימפיים. בלנדין היא דמות תמימה, ביישנית וטובת לב, נערת כפר שאינה מורגלת בחיי העיר הקדחתניים והסרט כולו נסוב סביב החיכוך בין אופייה החולמני לבין מזגם של הפריזאים. כך בעוד שאר המקומיים סביבה עסוקים במחאות כנגד האולימפיאדה והפגיעה שהיא מסבה לעיר, בלנדין מגיעה בתור תיירת ומעריצה אחוזת התרגשות. בדמותה של בלנדין ישנה בדידות קיומית וחוסר בשלות שמובילים כמעט כל אינטראקציה שלה עם הסביבה לסיטואציות קומיות ולהזרה, אך גם לסצנות שובות לב, בשל היותה פרוטגוניסטית שקל מאוד להזדהות עמה וכן בגלל חוסר המזל שפוקד אותה בדרכה. המעקב אחר מסעה של דמות אחת על רקע אירוע ספורט גדול וחד פעמי יוצר תחושת ריאליסטיות ייחודית ומצליח להאיר את דימויה הקולנועי הרומנטי של פריז באור שונה ומרענן. // אורי תור
מחווה לבמאי נתניאל דורסקי
זוכרים את השוט המפורסם ההוא מאמריקן ביוטי, בו שתי דמויות עיקריות בסרט צופות בשקית פלסטיק מעופפת ברוח, ודנים על הפיוטיות של העולם? אז הוידאו שמוצג בסרט הוא העתק חיוור לשוט מסרטיו של נתניאל דורסקי – אחד הבמאים המוכרים והחשובים ביותר בקולנוע הניסיוני.
יותר מכך, סרטיו הפכו לעניין פולחני – הם זמינים ומוקרנים רק בעותקי 16 מ"מ, כך שאין אפשרות לראותם בבית, או בסינמטק הקרוב לביתכם אלא אם במקרה הגיעו עותקים לפסטיבל. זה היה נכון לפני שלוש שנים, כשאוף-סקרין אצרו מקבץ קולנוע ניסיוני ב16 מ"מ לפסטיבל לסרטי סטודנטים, שם זכינו לראות את "וריאציות", כנראה המפורסם בסרטיו של דורסקי.
הסרט שהתגלה לעינינו הוא באמת חוויה שקשה לתאר במילים, וגם אלו לא יעשו לה חסד. דורסקי, בדרכו הייחודית, מצלם רגעים וחוויות בודדים וקצרות מהיום-יום, ומעניק להם דרך עדשתו (והפילם עליו הוא נצרב וממנו מוקרן) יופי פיוטי ייחודי. אין פסקול, אין נרטיב.
השנה, יחזור "וריאציות" להקרנה בארץ בפסטיבל ירושלים, לצד שני סרטים נוספים של דורסקי (במסגרת אמנות בצומת, לצד עוד מספר מקבצים שנראים מיוחדים באוצרותו של חן שיינברג). את שני האחרים לא ראיתי, אבל אתם יכולים להיות בטוחים שאהיה שם. הזדמנות כזאת לא מפספסים. // דולב אמתי
דיוקן של אב אבוד
גונאר הול ינסן, יוצר דוקומנטרי נורווגי, הופך להיות אבא ומתחיל לצלם את בנו בכל הזדמנות – בניסיון לייצר איתו קשר בדרך היחידה שהוא מכיר. כך, בסרט התיעודי שובר הלב הזה, אנו עדים כבר מהרגע הראשון למכתב פרידה מאב לבנו שמת בטרם עת. זהו סרט אינטימי ומלא חרטה, שכמו שואל שוב ושוב: איך הגענו לכאן?
בשילוב צילומי ארכיון מכל תקופות חייו של הבן, יונתן, לאורך 21 שנות חייו האבודות – הבמאי והאב תווה סיפור טראגי ומרתק על גבריות שברירית והדרכים העקלקלות שבהן אנו מחנכים את הבנים שלנו. ״דיוקן של אב אבוד״ מרגיש לעיתים כמו סרט בוסרי ואכן – אבוד, אך סיפור המותח ודמותו חסרת המנוח של יונתן יוצרים חוויה שאי אפשר להישאר אדישים אליה. במילים אחרות – זהו סרט קשה מאוד, שנשאר איתי זמן רב לאחר הצפייה, על אף הבעיות שבו. // ליה דקל
