בימים אלו, כשמלחמה נוראה ממשיכה להתחולל בארצנו ולקחת עוד ועוד קורבנות לא מובן מאליו להקדיש את עצמנו אל צפייה בקולנוע מאתגר. על כן, קיום פסטיבל ירושלים בעת זו איננו מובן מאליו. מחר, פסטיבל הקולנוע ייפתח במהדורתו ה-41 וימשך בעשרת הימים העוקבים – יציג מאות סרטים חדשים ובולטים, מהארץ והעולם, לקהל ישראלי. חלקם, יוצגו לראשונה במחוזותינו אחרי שכיכבו בפסטיבלים הגדולים בעולם. זאת, לצד כמה מהסרטים הישראליים המסקרנים של השנה. מתוכם, ראינו ארבעה – ששווה לתפוס על המסך הגדול בסינמטק שבבירה.
סרטים נוספים ששווה לשים עליהם עין: "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור", זוכה פרס חבר השופטים בקאן בבימוי פיאל קפדיה, "אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם" של הבמאי הרומני האהוב ראדו ג'ודה, "החיה" של ברטרן בונלו ו"קרוב אליי", סרט הביכורים המסקרן של תום נשר. כמו גם הקרנות רטרוספקטיבה של קלאסיקות: "שוגרלנד אקספרס" של סטיבן ספילברג, שחוגג 50 לצאתו, "אקזיסטנס" של דיוויד קרוננברג, שיוקרן לכבוד אורחת הכבוד השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, ו"שנות השמונים המוזהבות", המיוזיקל האידיוסינקרטי של המאסטרית שנטל אקרמן.
רוחות רפאים
לפעמים סרט יכול לעורר תחושה כל כך חזקה שיוצאים ממנו מטולטלים כאילו ממש היינו שם, במדינה אחרת, עם אוויר אחר ושפה אחרת. סרטו החדש של ג'ונת'ן מילה, "רוחות רפאים", הוא סרט כזה. מהרגע הראשון חשתי תחושת תלישות קשה שעלתה בבטן שלי, תחושת בדידות ועצב כה עמוקים שאי אפשר לנסות לבטא אותם. כל זאת הודות לבימוי ולמשחק יוצא הדופן של הגיבור, אדם בסה.
זהו סרט יחיד במינו, בעדינות שלו, בקצב המותח והמלנכולי שלו, בשימוש הייחודי שלו בגוף, בחושים, כדי לייצר תחושה של כמיהה לבית, למוכר. הסרט מספר על חמיד, פרופסור לספרות שהצליח לברוח מלבנון לאחר המלחמה, לאחר שהות ממושכת בכלא שם עבר עינויים קשים. כעת הוא בצרפת ולוקח חלק בקבוצה שמנסה למצוא ברחבי אירופה פושעי מלחמה לבנוניים שברחו מהמדינה ולהעמידם לדין הבינלאומי. הגיבור שלנו מחפש נואשות את אותו האדם שעינה אותו ועוד רבים בכלא. אך בגלל שהעינויים התרחשו עם כיסוי עיניים הוא איננו יודע איך המענה שלו נראה, רק את צליל קולו ואת הריח שלו. כך אנו מקבלים מותחן פסיכולוגי מקורי ומסעיר בו חמיד מחפש לזהות בחושיו את האיש שעינה אותו. אך מכיוון שהוא איננו בביתו וחיי בתלישות ואשמה עצומה על שעזב את אימו בלבנון, המפגש עם מי שעלול להיות האיש שעינה אותו לא מעלה בו רק חרדה אלא גם געגוע עמוק על ביתו. אל הפחד מצטרפת כמיהה עמוקה לשייכות, לחיים נורמליים. חמיד אמנם ברח מהסכנה במדינתו, אך הוא איננו מצליח להמשיך הלאה עם חייו. זהו סרט שובה ושובר לב, מעורר מחשבה ומותח. מותחן עדין וחכם שמעלה שאלות על אשמה, טראומה ופליטות.
הסרט איננו חף מבעיות, והמערכה השלישית שלו ממוקדת פחות משאר חלקיו, אך הצפייה עדיין שווה כשהסרט משתמש בכלים הקולנועיים המזוהים עם ז'אנר המותחן ומעדכן אותם, מפתיע שוב ושוב עם שימוש במצלמה פנטום המרחפת כמו רוח רפאים, או בסצנות עוצרות נשימה בו הגיבור שלנו מרחרח את החשוד, כמעט נוגע בו עם אפו. בימים אלו בעת המלחמה הקשה במדינה הסרט הזה כה רלוונטי ואני מאושרת שהוא נמצא בפסטיבל, שכן הוא מעלה שאלות רלוונטיות יותר מאי פעם ומאפשר לנו להביט לעבר סבל של עם אחר, לא רחוק מאיתנו, ולהזדהות עמם.
כביש הסרגל
אני מאוד אוהבת סרטי בלשים. מאוד. ובפסטיבל הקרוב מגיע ההזדמנות לצפות בסרט בלשים עדכני, ישראלי בנשמתו, נשי ובועט. סרט מלהיב ואחר כל כך בנוף הקולנועי הישראלי.
סרטה החדש של מיה דרייפוס בכיכובה של טלי שרון מספר על דפנה, שוטרת תל אביבית שהועברה לעפולה ומוצאת עצמה משועממת בחום הקופח. כשנעלמת מלכת יופי לשעבר, אלמנת מלחמה מסתורית – ואיש לא מחפש אותה – דפנה נרתמת למשימה ונשאבת לאובססיה שנובעת מהפחדים הכי עמוקים שלה.
זהו סרט שמוטב לצפות בו כשיודעים כמה שפחות. הוא מביא למסך עולם שלם, אבסורדי ומטלטל שראוי להישאב אליו.
דפנה, המגולמת בכישרון עצום על ידי טלי שרון, היא דמות שהגיע הזמן שתצטרף לקולנוע הישראלי – אישה חדה, מצחיקה, מינית וגרוטסקית. אוהבת אוכל, מלאת חרדות, מפוחדת פחד מוות מלהיות חלשה ובודדה, ובו בעת לא מוכנה לרגע להתיישר בשביל החברה השמרנית בה היא חייה. זוהי דמות שמצליחה להכיל בתוכה את המורכבויות העומדות בלב החוויה הנשית, בישראל ובכלל. ועכשיו, דווקא בעת מלחמה, כל כך טוב לראות דמות כזו על המסך – אישה שאכפת לה מהמקום בו היא חייה והיא תעשה הכל כדי שיהיה לנשים שונות, כמוה, מקום לחיות בחופש ובביטחון.
עם צילום יפייפה של ישראל צהבהבה ומהבילה מחום, "כביש הסרגל" יוצר טון קולנועי חד ומטריד שמזכיר את "בערה" של לי צ'אנג דונג או "זיכרונות מרצח" של בו ג'ונגהו. ההשפעות מהקולנוע הקוריאני נוכחות בכל רגע בסרט, כשדרייפוס תווה שפה קולנועית עדינה ומתבוננת, כזו שמאפשרת לנו הצופים לשאול שאלות יחד עם דפנה, לחפש בעצמנו רמזים.
מערכת היחסים בין דפנה למתן (עידן עמדי) עשתה את הסרט מבחינתי. דרייפוס יצרה יחסים של קרבה אינטימית מבלבלת, מסוכנת, כאשר לא ברור אם השניים מנצלים זה את זו או מוצאים קרבה כנה, תחושת ביטחון ובית זה עם זו. כך היא מצליחה לבטא בחדות את הפחד מאינטימיות של הדמויות שלה הנובעת מחיים בחברה בה העולם בחוץ והבית מחוברים יחד, חסרי הבחנה זה מזה. סצנה אחרת עליה לא אגיד יותר מידי, כשדפנה ומתן לבדם מחוץ לעיר, מצליחה להדגים את הכישרון העצום של מיה דרייפוס כבמאית של רגעים אמביוולנטיים, של המורכבויות של הבין לבין.
מחוץ לעונה
סרטו החדש של סטפן בריזה מספר על שחקן מפורסם שנמצא במשבר בקריירה ובזוגיות ונוסע לנפוש בחורף במלון יוקרתי בעיירה שומצת בצרפת. שם, מתוסכל מחייו, היא פוגש במקרה את אליס, אהובתו מהעבר אותה עזב כשפרץ כשחקן. הם מבלים כמה ימים יחד, נמשכים זה לזו בלי שליטה, מוקסמים מהמבט זה של זו ומהאפשרות לחקור מחדש את האהבה הלא ממומשת ביניהם.
עם צילום מוקפד ומנוכר, פלטת צבעים קרירה ומשחק עדין ואינטימי בריזה תווה סיפור אהבה-החמצה נוגע ללב בו גיבוריו יכולים לחזור ולחקור את מי שהיו ובהתאם את מי שהפכו להיות, ולהגיד את מה שלעולם לא חשבו שיוכלו להגיד בקול. גיום קאנה ואלבה רורוואכר, שניים מהשחקנים הבולטים ביותר בצרפת, מככבים בסרט ומפיחים בו אנושיות וחום.
בניגוד לחורפיות השולטת בסרט ותחושת הניכור העולה המבע המרוחק והמוקפד, "מחוץ לעונה" מלא קסם ויתגמל כל מי שיהיה מוכן להתמסר לקצב המהורהר שלו.
הופעת המשחק של רורוואכר במיוחד שבתה אותי (כמו בכל תפקיד שהיא עושה) כשכל חיוך של מסתיר כאב עמוק, תחושה עמומה כי חייה מבוזבזים בעיירה שוממת עם בעל אליו היא איננה נמשכת. זהו סרט שמאמין בזכות של אנשים לאושר בכל גיל ובהתאם מאפשר לצופים להתמסר לטון נוסטלגי. ממש כמו תיירים באותה עיירה חורפית, בריזה מוליך אותנו ברחובות, בחופי הים, במסעדות, ומאפשר לנו להיתמע ולחקור בעצמנו, אם דרך מבע קולנועי סבלני המבוסס על שוטים ארוכים, או דרך התמקדות בדמויות שונות המקיפות את הגיבורים. בכל נוצרת תחושה של עולם שלם, בו הגיבורים שלנו הם עוד אנשים רגילים, ואולי גם הזוג הזקן שיושב לצידם, גם הם חווים משבר, או מהרהרים במשמעות חייהם. הסרט מלווה בפסקול עדין ומלנכולי, כזה שחושף את הדמעות מאחורי העיניים המחייכות של הדמויות.
עם זאת, חשוב לי לציין כי הסרט איננו מתייחס בכלל למעמד הסוציו-אקונומי הגבוה של הדמויות במרכזו, במיוחד של הגיבור השחקן העשיר. לצד סרטים כמו "משולש העצבות" מהשנים האחרונות שמיד עולה בראש בעת הצפייה קשה לא לשאול מדוע בריזה בחר לברוח משאלות חשובות על המעמד של דמויותיו. על כן, נדמה כי בריזה יצר עולם מנותק ממיעוטים או פערי מעמדות, דבר שמייצר חוויית צפייה אסקפיסטית ומנותקת למדיי.
למי שמחפש צפייה אינטימית, רומנטית ועדינה "מחוץ לעונה" יספק לכם בדיוק זאת.
דאאאאאאלי!
לא אכביר במילים על סרטו החדש של קוונטין דופייה – לא כי אין מה להגיד, אלא כי הסרט הזה מדבר בשם עצמו. עם נרטיב משוחרר, אם אפשר לקרוא לו כך בכלל, דופייה מביא למסך יצירה צעירה, כיפית ומסחררת. אנסה לנסח קו עלילה כללי – סלבדור דאלי, הדמות האניגמטית של הצייר הסוראליסטי הפרוע, מגולמת בסרט על ידי מגוון שחקנים צרפתיים מפורסמים בגילאים שונים. עיתונאית צעירה וחסרת ביטחון מנסה, שוב ושוב, לראיין את דאלי, וכך, דרך סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, אנו מקבלים הצצה נועזת אל חייו של האמן המשוגע. למי שלא ברור לו – אל תצפו לביוגרפיה לינארית ומתקשרת, מדובר בסרט ברוחו של דאלי במלוא מובן המילה, כשגבולות המדיום הקולנועי מתמוטטים לתוך עצמם ונוצרת יצירה קולנועית ששואלת המון שאלות אך לא מתיימרת לרגע לענות עליהן. הסרט הזה דורש לשחרר שליטה ולהתמסר וכשמצליחים החוויה מתגמלת ולפני הכל – כיפית.
עם משחק קורע מצחוק ובו בעת נוגע ללב, תסריט משונה, ובניית עולם הזויה סרטו החדש של דופייה מזכיר לרגעים צפייה בסדרת מערכונים העשויים בידו של אמן, ולפיכך הסרט לא עולה על 70 דקות. למי שמחפש סרט משוחרר לחלוטין – זה הסרט בשבילכם, ובנוף הכבד של סרטי פסטיבלים הסרט הזה הוא התשובה. מומלץ לראות עם חברים.
