הפעם האחרונה בה צפיתי בקולנוע בסרט של מ. נייט שאמלאן הייתה ב-2008, כשהלכתי לראות את "ביום שזה יקרה". שכנעתי חברים להצטרף אלי בטענה שמדובר בסרט של הבמאי של ההצלחות ה"חוש השישי", "בלתי שביר" ו"סיינס". ההקרנה הזו נצרבה בזיכרוני כאירוע קטסטרופלי, כשדי במהרה הקהל הבין שמדובר בסרט לא טוב בלשון המעטה. במהרה נוצרה הסכמה בקהל שמדובר בכישלון מהדהד, וסרט "כל כך רע שהוא בעצם טוב". במשך העשור הבא, שאמלאן זכה למוניטין מפוקפק כהבטחה כוזבת ויוצר שירד מנכסיו. גם את "ספליט" מ-2016 לא ממש אהבתי. אך ההצלחה הכלכלית והביקורתית יוצאת הדופן של הסרט זיכתה את שאמלאן בעדנה מחודשת וקנתה לו עדת מעריצים אדוקים. השבוע יצא לאקרנים סרטו החדש, "דפיקה בדלת", ולזכותו אציין שהטריילר המסקרן הותיר רושם של מותחן פשוט ואפקטיבי עם קאסט שחקנים מרשים. לכן, למרות הסקפטיות וניסיון העבר, השתדלתי להישאר אופטימי לקראת הצפייה בו.
עלילתו מספרת על זוג הורים חד־מיני וביתם המאומצת, היוצאים לנפוש בבקתה מרוחקת באמצע היער. את הבקתה פוקדת דמות מסתורית, בגילומו של השחקן דייב בטיסטה, אשר מזהירה את הילדה מאירועים קשים שעתידים לקרות למשפחתה. בתום השיחה, שהיא גם הסצנה הכי מותחת ומעניינת בסרט, מצטרפים אל דמותו של בטיסטה עוד שלושה אנשים שיחד איתו חוו חזיונות אפוקליפטיים. יחד, הם מבשרים לבני המשפחה כי יש להקריב את חיי אחד משלושתם על מנת להציל את העולם. קו העלילה הזה מנחה את כל המשך הסרט ובנוי על דילמה שהיא כביכול "מורכבת וקשה", אך למעשה די שחוקה. ראינו אותה לפני כן ב"להרוג אייל קדוש", "הקופסא" וסרטים רבים נוספים. על מנת להעצים את הקונפליקט, עולה בסרט שאלה נוספת – האם מדובר בקבוצה של נביאי זעם אמיתיים או שמדובר בקבוצה כתית אפוקליפטית שנגררה לאמונה משותפת? התוספות הזו אמנם יוצרת שכבה נוספת של מתח, והיכולת של הסרט לשמור על קשב הצופה עומדת לזכותו, אך היא עדיין נבנית סביב דילמה שחוקה ואינפנטילית, שאי אפשר להתעלם ממנה.
למעשה, זו דילמה שמלמדים בשיעורי מבוא לפסיכולוגיה, ואתם כנראה תכירו אותה גם: אדם אשר מחזיק במוט שמשנה מסלול של פסי רכבת, צריך להזיז את המוט כדי למנוע הרג של ארבעה אנשים, אך זה במחיר שהמסלול החדש של הרכבת יהרוג אדם אחד. על מנת להציל ארבעה אנשים צריך להרוג אדם אחר, או ב"דפיקה בדלת" – לבחור האם להציל את העולם או להרוג את האדם הקרוב אליך ביותר. זאת דילמה אפקטיבית, שבה הנבחן משותק מהבחירה שצריך לבחור. את המסע הזה הצופים צריכים לעבור יחד עם הדמויות הראשיות – מהסקפטיות, ההימנעות ולבסוף ההגעה להחלטה. אבל אפקטיבית ככל שתהיה בחיים, הדילמה הזו לא מתרגמת בהכרח לחוויה קולנועית מוצלחת: זו לא עמדה מהנה עבור הצופה, ועל כן, סרט שלם שמושתת על הרעיון הזה בלבד הוא בעיקר מיושן, מעיק ומתיש.
בלב הקונפליקט הזה ניצבת משפחה להט"בית, ותחושת הנרדפות של ההורים ההומוסקסואליים מקבלת ביטוי במהלך הסרט. למה דווקא הם נבחרים להציל את העולם בהקרבה שלהם? עוד לפני שהסרט יצא, נורו לעברו חיצי ביקורת המאשימה אותו בשמרנות. יתכן כי הייתה פחדנות מסוימת בדרך בה היוצרים בחרו להתמודד עם הייצוג, וביטויים של אהבה לא נכחו על המסך בכלל (לטוב ולרע, הזוג הזה היה יכול להיות שני חברים סטרייטים), אבל אני ראיתי ב"דפיקה בדלת" יישור קו עם ייצוגים אחרים של להט"בים בימינו, ונרמול מתבקש של מערכת היחסים החד־מינית.
בכל מקרה, את הסיטואציה המתמשכת הזו מצליח להחזיק בהצלחה יחסית צוות השחקנים והשחקניות. דייב בטיסטה מוכיח שוב שהוא מתמודד עם מצבים דרמטיים בוירטואוזיות מרשימה, לוכד את המסך ושולט בו. לצידו מפתיע רופרט גרין, בתפקיד הגדול ביותר שלו מאז סדרת סרטי "הארי פוטר". תמיד חשבתי שהוא גילם את רון וויזלי בחן יוצא דופן, ותהיתי איך הוא יתמודד עם תפקיד בעל אופי אחר. הוא לא אכזב בכלל, ורציתי לראות ממנו עוד. כך גם זוג ההורים (ג'ונתן גרוף ובן אלדרידג'), ובעיקר בתם הצעירה, אותה מגלמת קריסטן צ'וי – תמיד מפעים לראות ילדה צעירה נושאת על גבה תפקיד ראשי בהצלחה. הקאסט זוכה להיות נקודת האור הכמעט-יחידה של "דפיקה בדלת", סרט שבעיקר מרגיש לא רלוונטי למסך הקולנועי.
