קרה לי דבר מוזר. ראיתי פריים אחד מסרט וידעתי מיד שאני חייבת לצפות בו. למזלי, גיליתי במהרה שהוא מגיע לישראל. פיניתי לי אחר צהריים והלכתי לבדי להקרנה בסינמטק של "היפרדות", סרט הביכורים של הבמאית הצרפתייה איריס קלטנבק. רק תמונה אחת – של אישה בעלת שיער שחור ומעיל אדום – הביאה אותי לסרט הזה, וטוב שכך.
"היפרדות" הוא מסוג הסרטים שחייבים לראות על המסך הגדול. אילו הייתי צופה בו בבית, סביר להניח שהייתי מפספסת את העוצמות החבויות בו. תחילה נראה כי מדובר רק בסרט אינטימי ועדין. או במילים אחרות, סתם עוד סרט צרפתי. הוא מצולם ברובו בשוטים סגורים של פנים וגוף, המתרחש בין קירות דירה פריזאית, בתי חולים ורחובות הומים. אבל כבר מהשוט הראשון הרגשתי שם משהו אחר, חשתי את עצמי מזדקפת, נשאבת אל דמותה המסתורית של לידיה, עוד לפני שהבנתי מדוע. זהו לא סתם סרט, שמצייר עולם עירוני מנוכר ויפהפה, עם צבעוניות ייחודית שמעצימה את חוויית הצפייה.
לידיה היא גיבורת "היפרדות" – מיילדת מסורה ויפהפייה, ללא משפחה, שננטשת על ידי בן זוגה בתחילת הסרט. כל עולמה נסוב סביב חברתה הטובה, סלומה, ודווקא כשהיא נותרת לבדה, סלומה מגלה שהיא בהריון. שבורה, לידיה מבלה לילה עם נהג אוטובוס מקסים, אך לאחר מכן הוא עוזב אותה. כשהם נפגשים שוב במקרה, כשלידיה אוחזת בתינוקת של סלומה, היא פולטת ללא מחשבה שהתינוקת שלו.
כך נשזר מותחן פסיכולוגי עדין אך מטריד, על אישה כה צמאה לאהבה, למשפחה ולשייכות, עד שהיא נשאבת לשקר בלתי אפשרי – כזה שעלול להרוס הכל, אך אולי גם לשחרר אותה. אני משתדלת בכוונה לא לחשוף יותר מידי מידע, ולא להרוס את המתח. הבמאית מובילה את הגיבורה שלה עוד צעד ועוד צעד לעבר הטירוף, אך הסרט לעולם אינו הופך למלודרמטי או מוגזם.
השחקנית חפזיה הרזי המדהימה מגלמת את לידיה בעוצמה שקטה, בשבריריות מהפנטת שפשוט אי אפשר שלא להאמין לה. זוהי אחת הדמויות הכי מרתקות שראיתי על המסך כבר הרבה זמן, ואני הולכת לחשוב עליה עוד רבות.
בבסיסו, "היפרדות" הוא מחקר דמות מורכב על אישה שעושה מעשה חמור, אך הסרט נמנע משיפוט מוסרני או מהסברים חד-משמעיים. קלטנבק, שבעברה עבדה במערכת המשפט הצרפתית, אינה מחפשת תשובות קלות למניעיה של לידיה – אלא מנסה להרגיש יחד איתה, ולהציב מראה לחוויות אנושיות של דיכאון אחרי לידה, בדידות ושיגעון.
אלמנט משמעותי נוסף הוא הווייס-אובר המלווה את הסרט – קולו של מילוש, נהג האוטובוס שנקלע לשקר של לידיה. דרכו, גם הצופים מנסים לפענח אותה: מה דחף אותה לפעול כך? מה קורה בתוך עולמה הפנימי? אך במקום לספק פתרונות, הסרט דווקא מערער את נקודת המבט שלנו, עד שגם מילוש עצמו תוהה אם לא היה שותף לשקר. בכך מצליחה קלטנבק לברוח מה"מבט הגברי" הקלאסי – מילוש אינו רק קורבן, אלא גם דמות מורכבת שבוחנת את חלקה בסיפור.
בראיון עמה ציינה הבמאית שכיום נעשים דיונים רבים על ייצוג נשי בקולנוע, אך גם דמות הגבר זקוקה למהפכה. כך היא יוצרת שפה קולנועית שנעה בין מבט חיצוני חוקר לבין מבט אינטימי ואמפתי.
"היפרדות" עלול להישמע כסרט לא מקורי, וייתכן שיזכיר לקהל מסוים את "הגננת" של נדב לפיד. אך בעוד שסרטו של לפיד קר, מנוכר ואבסורדי, "היפרדות" מלא תשוקה, כמיהה וקשרים אנושיים חזקים. בהשוואה ליצירות נשיות פרובוקטיביות שנמצאות כעת על המסך כמו "יופי מסוכן", הוא עשוי להיראות צנוע – אך דווקא בכך טמון כוחו. מתחת לפני השטח הוא מצטבר לאגרוף רגשי שמותיר את הצופה מטולטל.
כשיצאתי מההקרנה, הרגשתי שהסרט נוגע במציאות גם מחוץ למסך, כמו בפריז, כך גם ברחובות תל אביב. לפתע כל אישה עם תינוק נדמתה לי כמחזיקת סוד מרתק. אני ממליצה לראות את הסרט בקולנוע, לשקוע באווירה המסתורית שלו ולתת לו להפעיל אתכם. סרטים כאלה ראויים להקרנה על מסך גדול – אחרת, אנו עלולים לפספס אותם.
