האם בונג ג'ון-הו מצליח לשחזר את רצף שיאיו בסרטו הגדול ביותר עד היום?

השליש הראשון של הסרט מוקדש לתיאור עולם עתידני זה – את סיפורו של מיקי וההיסטוריה של כל 16 הגרסאות הקודמות שלו שנהרגו, ואת הדמויות השונות שבחללית. בין הדמויות הן חברו הטוב טימו (שבעורמה מצליח לקבל תפקיד כטייס שאינו מצריך ממנו למות), את הפוליטיקאי ומוביל המשלחת קנת' מרשל ואשתו הערמומית אילפה שמשליטים סדר אבסורדי על החללית, ואת נשה, שהופכת להיות בת זוגתו של מיקי. בניית העולם של בונג בחלק זה של הסרט היא נהדרת, ומציבה אל מול הצופה שאלות אתיות ופילוסופיות דרך דמותו של מיקי – האם הידיע שהמוות לא סופי עבורנו תשנה את גישתנו אל החיים? האם ניסויים באדם המובילים לקדמה מהותית אך בנויים על ייסורים שווים זאת?

בעיות מתחילות לצוץ כאשר המשלחת נוחתת בכוכב לכת מושלג ומרוחק, ומיקי נשלח לחקור אותו. הוא נופל למערה בה היצורים המקומיים של כוכב הלכת נמצאים, ונחשב כמת ועל כן מודפס גרסתו ה-18. אך היצורים, למרות שנראים מאיימים, מתגלים כחברותיים ומחזירים את מיקי לבטחה. בשל כך, נמצאים על החללית שני מיקי – 17 ו-18, כשלכל אחד מהם אופי אחר לגמרי. בנוסף לכך, תופעת "הכפילים" היא אסורה על פי חוק, ואמורה להוביל למחיקה רשמית של מיקי על צידו הגשמי והרוחני. אם החשש שיתגלו לא מספיק, מתגלה כי מיקי 18 בעל אופי אלים ורצחני (לעומת 17 הרגיש) שמעדיף לפעול קודם ולשאול שאלות אחר כך. זאת בנוסף לחטיפתו של אחד מגורי היצורים הילידים והרצון של קנת' מרשל להשתלט על הכוכב.

מי שצפה בסרטיו הקודמים של בונג בוודאי יזהה את כל התמות והדימויים המעסיקים אותו שנים – פערי מעמדות, ביקורת אנטי-קפיטליסטית, הרס האימפריאליזם וגרוטסקיות המנהיגים הפוליטיים. ההצלחה של בונג תמיד נבע מהיכולת שלו לנטוע את התמות המוכרות האלו בתוך מסגרות ז'אנריות מלהיבות – למשל קשה להגדיר את "המארח" או את "רכבת הקרח" כסרטים מעודנים ומורכבים. אך ההזרה שבונג מייצר בסרטיו הטובים – למשל דרך אותה מפלצת או רכבת מעמדות – הופכים אותם ליצירות שמוצאות את האבסורד בתוך הביקורת ומקצינות אותה עד כדי כך שהסרט אינו סך עמדותיו, אלא מתפקד גם כהנאה קולנועית בעל מסר, ולא הפוך. ההפך הוא גם נכון. כאשר הדימויים של בונג אינם מתעלים מעבר לדימוי שגור, הביקורת נראית בנאלית. לדוגמא, "אוקג'ה" שאת הביקורת שלו נגד תעשיית המזון והבשר אף אחד לא יכול היה לפספס, אך בסוף זה גם הדבר היחיד שנותר בזכרון ממנו.

במידה מסויימת, "מיקי 17" נמצא איפשהו באמצע בין שתי הקצוות האלו. חציו הראשון מציג את היכולות של בונג לנוע בין דרמטיות ומתח לקומדיה הזויה אפילו באותה סצנה. אותן השאלות הפילוסופיות שמוצגות הן מבריקות ומזכירות את יצירותיהם של צ'ארלי קאופמן ודון הרצפלד, המשלבים בין האבסורד לבין תהיות אקזיסטנציאליסטיות מורכבות. הסרט גם פורח כל עוד דמותו (או יותר נכון לומר דמויותיו) של מיקי היא במרכז העניינים. אני מרגיש שזאת כבר אמרה שגורה, אבל פטינסון הוא מהשחקנים המוכשרים והמעניינים שפועלים היום. והוא מפגין כאן יכולות משחק משובחות דרך שני גרסאותיו של מיקי ואופיים השונה לחלוטין. גם מבלי שידבר ניתן לראות באיזה מיקי מדובר ופטינסון מצליח להכניס עומק לדמות שעל הנייר יכולה לצאת שטוחה ומגוחכת.

הבעייתיות מגיחה ככל שהסרט חוזר להתמקד במרשל ואשתו הקריקטוריים. בונג יכול לומר שאף דמות אינה מבוססת על אדם אמיתי, אך קשה לפספס את ההקבלה בין מרשל לבין דונאלד טראמפ, לעורכו של הסרט. בכללי, לעולם לא חיבבתי במיוחד את הקריקטוריות של הנבלים בסרטיו של בונג, ולמרות שאין לי מה להעביר ביקורת על מארק ראפלו וטוני קולט שמבצעים מה שהתבקשו בצורה טובה, לא יכולתי שלא לסלוד מהמוגזמות של דמויותיהן. מעבר לכך, חלקו האחרון של הסרט מהדהד את אוקיה מעבר למה שהתבקש, עם הביקורת האנטי-קולוניאלית שלו והצורך של מיקי למנוע מהפוליטיקאים לכבוש ולהשמיד את הילידים.

לכל הפחות, הסרט שווה צפייה עבור פטינסון, ולראות כיצד נראה סרט מדע בידיוני כאשר עומד מאחוריו במאי בעל הבנה קולנועית וחזון ייחודי. רק ניתן לקוות שבפעם הבאה, הוא יציג סיפור יותר מורכב מאשר עוד ביקורת על הנלוזות של האדם הלבן.