יותר מ־5 שנים לאחר שיצירת ביכוריו של הבמאי אופיר ראול גרייצר, "האופה מברלין", כבשה את טקס פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע עם זכיות רבות – כולל פרס הסרט הטוב ביותר – השבוע ייצא סוף סוף סרטו השני, "אמריקה". הסרט, אשר הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון וזכה בו בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר (אושרת אינגדשט הנהדרת), הוא הסרט הישראלי הראשון שיוצא לאקרנים בשנת 2023, ואם הוא מעיד על איכות הסרטים הישראלים החדשים שנזכה לראות לאורכה – יש בהחלט למה לחכות. עוד לפני ירושלים, "אמריקה" הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים היוקרתי בקרלובי וארי, שם גם הוצג "האופה מברלין".
העלילה של "אמריקה" היא רבת תפניות ומזכירה לעיתים רומן ספרותי יותר מאשר סרט (משכו, החריג גם הוא לקולנוע הישראלי, הוא 127 דקות), לכן קשה לתמצת אותה בכמה שורות. הסרט עוקב אחר מאמן שחייה ישראלי לשעבר בשם אלי, החוזר לארץ אחרי שנות היעדרות על מנת למכור את הבית שירש מאביו המנוח. בחזרתו, המפגש שלו עם חבר ילדותו, יותם, ועם ארוסתו איריס – מטלטל את חייהם לחלוטין באופנים פיזיים ורגשיים רבים. אולם, נדמה לי כי דווקא השורה האחרונה בתקציר הסרט בקטלוג פסטיבל ירושלים היא זו שמתארת אותו באופן המדויק ביותר: "אמריקה הוא סרט על פריחה והתחדשות, על חברות גדולה מהחיים, על סודות אפלים ועל אנשים שנכפים להכרעה קשה בנוגע לעתידם".
אני זוכר כי לאחר הצפייה בו, לקח לי זמן להבין מה כל־כך משך אותי בסרט המיוחד והיפהפה הזה (ויזואלית, אך לא רק), ומדוע דימויים מתוכו נשארו איתי לאורך הימים שלאחר מכן. אני לא משוכנע שאני יודע לזהות בדיוק מדוע, אבל זה בוודאות קשור לאסתטיקה הייחודית שלו, שבדרכים פשוטות למדי (כמו הדגשה של צבעוניות, או שימוש מקורי בטבע הישראלי, למשל) מצליחה להיחרט בזיכרון, במיוחד לעומת סרטים ישראלים אחרים, אשר נוטים לחתור אל ריאליזם צורני מובהק. בהקשר זה, מהדהד בי משפט שאומרת אחת הדמויות בסרט: "בתים ישראלים צבועים בדרך כלל בלבן, ואני אוהבת שבבית הזה יש קצת צבע". זהו משפט יפה כי הוא כמו נאמר מפיו של גרייצר עצמו, דרך הדמות שכתב, על הקולנוע המקומי ועל איכויות הסרט שבו היא מופיעה. סקרנותי והתרשמותי מ"אמריקה" הובילו אותי לשבת עם אופיר לראיון קצר, בו דיברנו על הסרט החדש בפרט, ועל הקולנוע שלו בכלל.
אתה יכול לספר בקצרה איך הגעת לקולנוע? איפה למדת ומה היו מקורות ההשראה שלך לאורך השנים?
"גדלתי בבית חצי דתי וחצי חילוני, ולשמחתי ההורים שלי היו פתוחים לאמנות ותרבות כך שיכולתי ללכת עם הנטיות האמנותיות שלי. למדתי במגמת קולנוע בתיכון והקולנוע היה סוג של אובססיה מגיל צעיר עבורי. אלבום המוזיקה הראשון שקניתי היה פסקול של סרט – "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה. זה היה אולי בגיל 9. אני זוכר שכילד הייתי מקליט סרטים בקלטות וידאו בבית. גדלתי על הסרטים הגדולים של האייטיז, כמו "מלתעות", "הגוניז" ו"גרמלינס".
כנער, אני זוכר שבאחד הערוצים בטלוויזיה היו משדרים בלילה "סרטי איכות", וככה נחשפתי בגיל 11 או 12 לסרטים של פליני ופאזוליני, למשל. הייתי רואה את הסרטים האלה בסוד, בשקט, והדימויים מתוכם רדפו אותי ממש ונשארו איתי. כך שההתאהבות בקולנוע הגיע מגיל מאד צעיר, ובאופן כללי הייתי ילד עם נטיות לאמנות: הייתי מצייר וכתבתי הרבה סיפורים. במגמת הקולנוע בתיכון ברעננה מצאתי את עצמי מצלם, עורך ומביים לראשונה וגם נחשפתי לראשונה לתולדות הקולנוע, לזרמים שונים ולסרטים שהיו עבורי מרחיבי אופקים.
אחרי התיכון עבדתי בכל מיני עבודות שלא בהכרח קשורות לקולנוע או לאמנות, ובגיל 25 הלכתי ללמוד קולנוע ב"ספיר". בחרתי במקום בין היתר בגלל שזה הרגיש נכון להתרחק ולא להישאר קרוב מדי לבית ולהורים – מה שהיה קורה אם הייתי הולך ללמוד בתל־אביב. עם סיום הלימודים התחלתי לפתח את "האופה מברלין", שהיה הפיצ'ר הראשון שלי. זה תהליך שלקח לנו הרבה שנים, בעיקר כי היה קשה מאוד לגייס תקציב ולמצוא אנשים שיאמינו בסרט הזה".
מי שצפה בסרטו הקודם של גרייצר, "האופה מברלין", יבחין בקלות שבינו ובין תקציר הסרט החדש ניתן למצוא כמה הקבלות ברורות למדי. אולם, הקשרים העלילתיים והתמטיים בין הסרטים הם רבים וישירים עוד יותר ממה שנראה, אם מתוודעים לאירועים העלילתיים שמעבר לתקציר – ושלא ארצה לכתוב אודותיהם באופן ברור על מנת לא לחבל בחוויית הצפייה ב"אמריקה" רצוף ההפתעות. בעיניי, סרטו החדש של גרייצר מצליח להתעלות על קודמו ולהיות מורכב ממנו ואף מרגש ממנו, בין היתר בזכות שימוש חכם בתבניות של ז'אנר המלודרמה ובעזרת בחירות אמיצות הן מבחינת התסריט והן מבחינת העיצוב האמנותי של הסרט.
מצד אחד, זהו קולנוע שעשוי להרגיש לחלק מהצופים הציניים שבנינו מעט מוגזם, הן מבחינת הנרטיב והן מבחינת אמצעי המבע. אולם, אלו שישכילו להביט בו מבעד למאפייני הז'אנר המלודרמטי בו הוא פועל – ובו תפניות עלילתיות וצירופי מקרים מתניעים את הדרמה ומעפילים על היגיון מציאותי – יגלו ב"אמריקה" משהו שלא נעשה כמעט בכלל בקולנוע המקומי, במובן הטוב ביותר של המילה. זהו קולנוע שמזכיר יותר את סירק, פסבינדר ואלמודובר מאשר את הדרמות הישראליות שהורגלנו לראות בעשורים האחרונים.
איך התחילה העבודה על "אמריקה"? מה היה הדבר הראשון שממנו הסרט התפתח?
"כשנסענו עם "האופה מברלין" לפסטיבל בשיקגו זו הייתה הפעם הראשונה שלי בארה"ב. אלו הימים שבהם התחיל להתגלגל אצלי בראש הרעיון לסרט. משהו בעיר הזו, באנשים, באגם מישיגן הענק… הכל היה נראה לי כל כך רחוק מהמציאות הישראלית ומהים התיכון שלנו. היו דברים שידעתי שאני רוצה מההתחלה: ידעתי שאני רוצה לעשות סרט שמתעסק בפרחים ובטבע, ובחברות "גדולה מהחיים", בקשר של שותפות גורל. אני זוכר שמול האגם בשיקגו הדברים האלה התחילו להתחבר."
זה מעניין שבשני הסרטים שלך נוכח המבט על ישראל מבחוץ – כאן דרך הדמות של אלי, ובסרט הקודם דרך הדמות של תומאס. בשנים האחרונות אתה חי בחו"ל, ואני מניח שיש קשר לכך.
"זה מדויק. אני לא גר בארץ וכשאני מגיע לישראל אני מסתכל עליה מבחוץ, כמו זר. אחרי שגרים בחו"ל תקופה ארוכה, כשמגיעים לארץ מרגישים כמו חייזרים, ושמים לב פתאום לדברים באופן אחר. למשל לגסות ולאלימות שמגיעות משום מקום ומופיעות בהתנהגות של האנשים. אבל גם שמים לב לדברים חיוביים ביחסים בין אנשים בארץ – לא רק לשלילה. המבט החיצוני הזה עובד לשני הכיוונים".
הזרות הזו לישראל מתבטאת בסרטים שלך לא רק בסיפור ובדמויות הראשיות המתבוננות בישראל, אלא גם בשפה הקולנועית, שבעיניי מתנגדת ל"ישראליות". לדוגמה, ב"אמריקה" יש שימוש בצבעוניות מובהקת, בחלוקה לפרקים ובתבניות של מלודרמה. זה סרט ישראלי שמרגיש קצת לא ישראלי. מה אתה חושב על זה?
"תראה, זה לא שאני באופן ישיר מנסה ליצור קולנוע "לא ישראלי". אני מאוד אוהב הרבה יוצרים וסרטים ישראלים. אבל אני באמת מנסה לשים את הדגש גם על הצורה בקולנוע שלי. אני חושב שהריאליזם שאתה מדבר עליו בהקשר של הקולנוע הישראלי קשור לחוויה של המציאות הישראלית, שהיא בדרך כלל קשה ומחוספסת."
אבל זה לא שבסרטים שלך המציאות היא "קלה" או "פשוטה". בכל זאת, לתחושתי, גם מבחינה נרטיבית וגם מבחינה צורנית, אלו סרטים שמתרחקים מאוד מהריאליזם המחוספס הזה.
"מה שמושך אותי הוא קולנוע שבו לכל המרכיבים יש ערך, ושאנחנו מרגישים אותם. למשל בעיצוב אמנותי: אני לא רוצה שהארט פשוט יעניק תחושה "מציאותית". אני אוהב שלכל תמונה על הקיר או חפץ על השולחן יש משמעות, תכלית שלשמה הצבנו אותו בפריים… וגם לכל אביזר, כל בגד וכל תכשיט. זה לא אומר שזה לא צריך להיראות אמיתי או אותנטי, אבל צריך שתהיה משמעות לכל בחירה כזו. וכמו העיצוב האמנותי כך גם בעיצוב הפסקול: כמעט כל הסאונדים ב"אמריקה" הגיעו בפוסט ולא הוקלטו בשטח. בנינו מחדש, כמעט מאפס, את פס־קול הסרט, כדי שיביע את התחושות שרצינו להעביר".
כמו בסרטו הראשון של גרייצר, גם ב"אמריקה" בולט השימוש בסמלים ובמטאפורות קולנועיות. הסרט נפתח בשוט של מים – מרחב שיש לו, כאמור, מקום חשוב ומרכזי בעלילה. אלו המים של ימת מישיגן לחופי שיקגו, והאופן שבו השוט מצולם מחבר בינו ובין צילומים מאוחרים יותר של הים התיכון. הבחירה במקור מים לתחילתו של הסרט אינה מקרית: המים חוזרים בסרט הן באמצעות הבריכות שבהן עובד אלי (בארץ, ובחו"ל) ושדרכן התהוותה החברות שלו עם יותם, והן במעיין טבעי, ששתי הסצנות המתרחשות בו הן מהמשמעותיות והדרמטיות ביותר בסרט. ביחד עם הפרחים (שזקוקים כמובן למים על מנת לפרוח ולגדול), מקורות המים השונים בסרט מניעים את העלילה באמצעות הסמליות שלהם, ומוליכים את הדמויות למצבים הקשים, הכואבים והיפים ביותר בסרט.
אם המים מסמלים את האובדן והכאב, הפרחים הם אלו אשר מסמלים התחלה חדשה עבור הדמויות. בסופו של דבר, כאמור, זהו סרט על פריחה והתחדשות. לדוגמה, כשאיריס מתבקשת לעצב ולשתול גינת פרחים, ובהדרגה בוראת סביבה וסביב הדמות שלצדה מציאות צבעוניות ופורחת – העלילה של הסרט מתאחה באופן יפהפה עם הצורה הקולנועית שלו. בחילופי עונות השנה, בין ארה"ב לישראל, בין העיר לטבע ובין האדמה היבשה לגינה הפורחת שמתהווה לה בהדרגה, הניגודים הטבעיים ב"אמריקה" הם הבסיס לדרמה האנושית עליה הוא מספר. התוכן והצורה קשורים זה לזה, כבמסורת הז'אנר, באופן מובהק ומודע, וההרמוניה ביניהם נהדרת.
גם החלוקה של הסרט לפרקים בעלי שמות מסקרנים, מייצרת סוג של הזרה רפלקסיבית ותחושת ניכור מסוים, שאינה אופיינית לקולנוע הישראלי. בכותרות הללו טמונה מודעות עצמית וניסיון לייצר חוויה לירית, כמעט אפית, אשר בה טמון ייחודו של הסרט.
איך מוצאים את האיזון העדין, ודואגים לא להגיע למקום של חוסר אמינות, או של מלאכותיות? הכוונה שלי היא הן ברמת הצורה והן בשלב התסריט.
"תראה, האמת היא שהדירה שלי נראית כמו הדירות בסרטים שלי. אני אוהב שהצבעים מסמלים דברים ושלדמויות יש צבעים משלהן. כמובן שברגע שעובדים על הסרט, מבינים איך עושים שזה לא יראה כמו סטודיו או כמו פרסומת. העובדה שיש גם לכלוך ושיש הרבה עומס בפריימים מייצרות תחושה מסוימת של ריאליזם, שהיא בהחלט חשובה (מעט מדי דברים בפריים יהפכו את זה למלאכותי מדי). אבל הכי חשוב זה שהארט ינסה להיות חלק מהסיפור: אני באמת מדמיין את החללים בסרט כשייכים לדמויות. מבחינתי, זאת באמת הדירה שיותם עיצב, ושאיריס עיצבה. זה כאילו שהיא בחרה את הטפטים האלה. הדמות של אלי, למשל, ריפאה את הפוסט־טראומה שלה בעזרת הבריכה והמים, ולכן באמת עוטפת את עצמה בצבעים כחולים.
וגם לגבי הנרטיב – למרות שזו טענה שנשמעת מדי פעם כלפי סרטים וסדרות עם מאפיינים מלודרמטיים – אין כאן הגזמה שגורמת לחוסר אמינות, בעיניי. רצף האירועים הדרמטיים שמוצג בסרט דומה להתרחשויות שקורות בחיים. אלה החיים – יש בהם המון דרמה, צירופי מקרים ודברים שאי אפשר להאמין שקרו. כשהקרנו את "האופה מברלין" ברחבי העולם היו כאלה שאמרו שיש חוסר אמינות מסוים בתסריט. אבל גם היה בכל הקרנה לפחות צופה אחד שהיה אומר לי שזה דומה לסיפור חייו או לסיפור שהוא מכיר. וזה קרה בעשרות הקרנות במדינות שונות. החיים מטורפים יותר מכל תסריט שאפשר לכתוב".
הסרט הבא שלך יהיה ישראלי, או שהחלק הזר שבך יביא ליצירת סרט שאינו ישראלי?
"אני מפתח כרגע מספר סרטים בחו"ל, מסיפורים שאינם ישראלים. אני לא בהכרח אצור סרטים ישראלים בעתיד, אבל גם לא שולל את האפשרות הזו במידה ויהיה לי תסריט שהוא ישראלי. אני אעשה סרטים איפה שאוכל לעשות אותם. עם זאת, ברור שהתקציבים בארץ לסרטים מהסוג הזה הולכים ומצטמצמים, ושהלך הרוח הפוליטי באופן כללי מקשה עוד יותר".
