לאורך תולדות הקולנוע, דמות האופנוען הוצגה באופנים שונים – החל מהסרט ״פרא״ בכיכובו של מרלון ברנדו, דרך ״אדם בעקבות גורלו״ וסדרת סרטי האופנוענים שנוצרו בעקבות הצלחתו, ו״Scorpio Rising״, סרטו הניסיוני והומו־אירוטי של קנת׳ אנגר. חלק רב מהסרטים האלו הציגו, מחד, את הדימוי המוכר של האופנוענים כגברים מצ׳ואיסטיים, כשאלימות ופשיעה היא חלק ממנת חלקם. מנגד, סרטים אחרים, טובים יותר, השתמשו באותן הדמויות ואותו העולם כדי להעמיד במבחן את מושג הגבריות ואת ערכיו (או במקרה של אנגר, לחתור תחתיהם לחלוטין): הבדידות והמרדף אחר המשמעות שהאופנוע יכול להעניק במדבריות של אמריקה, וגם האחווה שיכולה להיווצר מתוך החיפוש העצמאי והאישי הזה דרך כנופיות האופנוענים. אך בשנים האחרונות, סדרות כמו ״ילדי האנרכיה״ ו״שובר שורות״ הפכו את כנופיות האופנוענים האלו ליותר אלימות, כאלו שמתרכזות סביב סחר בנשק, סמים וזנות. זאת, לצד קרבתן אל הימין הקיצוני ותנועות גזעניות. אלו היו הדימויים שהיו בראשי כשנכנסתי לסרטו החדש של ג'ף ניקולס, ״מועדון הרוכבים״.
סרטיו הקודמים של ניקולס התמקדו בטיפוסים שונים בדרום ארה"ב, ובחנו את המורכבות של הגבריות האמריקאית – ב״סערת רוחות״ ו״הסיפור של מאד״, השתמש ניקולס בנופים של דרום אמריקה כדי לתהות על דימוי הגבר ממעמד הפועלים, על הפער בין טוב לרע ועל חוזק התא המשפחתי. שני אלו התבלטו בנוף הקולנוע העצמאי של העשור הקודם, וסימנו במהרה את ניקולס כבמאי מבטיח.
2016 הייתה השנה שבה, כביכול, ההבטחה הזו הייתה אמורה להתגשם – שני סרטים בבימויו, שונים במהותם, הוצגו בבתי הקולנוע. האחד, ״ספיישל חצות״, היה מחווה מודרנית לסרטי מדע בדיוני משנות השמונים; השני, ״לאבינג״, חזר לסוף שנות ה50 ובחן קשר רומנטי בין גבר לבן לאישה אפרו־אמריקאית, ואת השלכותיו על החברה הדרומית של אותן השנים. אך דווקא בשעת הכושר של ניקולס – שני סרטיו התגלו כאכזבות. בעוד יצירותיו הקודמות התבססו על האווירה הייחודית שנבנתה בהן, בשילוב מבנים עלילתיים מסתוריים ומסקרנים – בצמד הסרטים ההוא הקסם נותר באוויר, אבל הסיפורים לא היו מעניינים מספיק.
וכך, אחרי השנה ההיא, ניקולס נעלם. היו שמועות על פרוייקטים שונים בניצוחו פה ושם, אך שום סרט חדש לא נראה באופק – עד שלבסוף, ״מועדון הרוכבים״ הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל טלורייד, ובשבועות האחרונים גם מוצג במחוזותינו.
הסרט, שמבוסס על ספר צילום בעל אותו השם שפורסם ב־1967, מנסה להציג את האנושיות והרגישות של מועדון האופנוענים לפני שהפשיעה נהפכה לחלק בלתי נפרד מהווייתו. דרך זיכרונותיה של קת׳י (ג׳ודי קומר), מהתאהבותה בבני (אוסטין באטלר) וכניסתה לחיק האופנוענים, ״מועדון הרוכבים״ מציג דיוקן של מועדון הרוכבים בהנהגתו של ג׳וני (טום הארדי). במידה מסויימת, הסרט עובד יפה כסרט אווירתי, מה שניתן להגדיר כסרטי ״Hang״. אלו סרטים בהם אין עלילה סדורה, ששמים דגש על הדמויות וההיכרות המעמיקה איתן. כמוהם, אין בסרט של ניקולס מנוע דרמטי שדוחף את העלילה קדימה, אלא התמקדות באירועים השונים שעברו על קת׳י לאורך התקופה שבה בילתה עם האופנוענים. ההתבוננות הזאת מבליטה כישרונו של ניקולס ללכוד בצורה יפה את האזורים המדבריים ושכוחי האל של דרום ארה״ב, וגם ליהוק ועבודת משחק מוצלחים של כל חברי המועדון תורמים לדיוקן הזה. אלו דמויות שגם אם אינן תואמות וחולקות עם רוב הצופים את אותו סט ערכים או תחומי עניין, מצליחות לייצר חיבור ועניין ולהכניס את הצופה לתוך חווית האחווה שמעניקה להם דרך החיים המשותפת. הצופה הופך להיות עוד חבר במועדון, והזמן שביליתי בחברתם היה מענג בהחלט.
הבעייתיות של הסרט נובעת מצידו השני של המטבע – לעולם לא ברור מה מיוחד בקת׳י ובקשר הרומנטי שלה עם בני. בעוד בני, המוצג כאאוטסיידר בסגנון ג׳יימס דין, מבוסס על דימוי הנער היפה וחסר השקט המנסה למצוא את עצמו, דמותה של קת׳י לא מפותחת ומוגדרת דיו. מעבר לכך, לא ברור מדוע נוצר הקשר האדוק בין השניים. בעוד קל להבין למה קת׳י מתאהבת בבני – קשה לתפוס את אותה התחושה מהצד השני. כך, הבסיס הרגשי של הסרט מתפספס לחלוטין. גם סיפור המסגרת, שבו דמותו של כותב הספר האמיתי עליו מבוסס הסרט מראיין את הדמויות הבדיוניות – רק מסבך את העלילה.
ניכר כי ניקולס רצה מאוד להציג את הגרסה שלו למיתוס האופנוענים, אך לא הצליח למצוא לחלוטין את הסיפור הספציפי שהוא רוצה להעביר דרכו. מצד אחד, אני רוצה לומר שהייתי מעדיף לבלות בחברת האופנוענים, ללא סיפור אהבה מיותר, אך אני בספק כי ניקולס היה מצליח לגייס תקציב עבור סרט כל כך נטול דרמה – זה שאולי הוא רצה ליצור באמת. בסוף, קיבלנו סרט מבולגן, שנדמה כי עדיין נמצא בחיפוש אחר משמעות, אולי כמו האופנוענים שבמרכזו.
