האדריכלות הברוטליסטית מבצבצת כמעט מכל פינה בערי ישראל. הזרם הברוטליסטי (שחסידיו מכנים "אתיקה ברוטליסטית", בהיעדר סגנון) מציג לראווה בטון חשוף וגאומטריה חדה, שמגלמים את רצונו של האדריכל להפשיט מהבניין את דרכי העבר ולחשוף איזושהי ״אמת״ על המבנה ושימושיו. ישראל, שרצתה גם היא לפשוט מעליה את העבר, נתנה יד חופשית לאדריכלים, ואפשרה להם – במכוון או במקרה – לצקת אל המרחב הציבורי את הסגנון המודרניסטי. כך הפך הברוטליזם למזוהה עם שנותיה הראשונות של המדינה הצעירה.
בדומה למדינת ישראל, גם לאזלו טות׳ (אדריאן ברודי), ניצול שואה יהודי־הונגרי, מבקש להשיל את עברו. אחד השוטים הראשונים של הסרט מציג אותו נאבק להגיח מבטן האוניה שהביאה אותו לחופי ארצות הברית – ומעליו מופיע פסל החירות במהופך, כמו מטוטלת מאיימת. הדימוי הבוטה הזה נותן מיד את הטון ל״הברוטליסט״, סרטו השלישי של בריידי קורבט: סאגה מתפתלת שכורכת יחדיו נושאים כבדי משקל, כמו ניכור והיתוך זהויות, הגירה והחלום האמריקאי, האוטופיה שמבטיח העולם המודרני ותלאותיו. ברקע מרעים הפסקול המתכתי של המלחין דניאל בלומברג, שנשמע כמו סינתזה בין קול ארובות התעשייה לרוח פראית שמנשבת בין הרים וגיאיות.
לאזלו עושה דרכו לפנסילבניה, בירת הפלדה האמריקאית, ומתאחד עם בן דודו, אטילה, מוכר רהיטים שכבר הספיק להתאקלם שנים קודם, השיל כל שמץ של מבטא הונגרי לטובת חיים עם אשתו הקתולית, ואף המיר את דתו. את שירותיהם שוכר בנו של הריסון ואן ביורן (גאי פירס), תעשיין שעשה את הונו במלחמה, לעיצוב ספריה מודרנית להפליא.
בתום עימות חריף בראשית יחסיהם, נדמה כי ואן ביורן מזהה את גאונותו של טות׳, גם אם הוא, הלכה למעשה, לא באמת חולק עמו חזון אסתטי. הוא מזמין את טות׳ לחיות בבית ההארחה שלו כדי לתכנן ולהקים שעטנז ארכיטקטוני, בניין אחד שיכיל במקביל תיאטרון, גימנסיון, ספריה וכנסיה לזכר אמו המנוחה – אך למעשה, המונולית המוזר נועד בראש ובראשונה לפאר ולרומם את התעשיין עצמו, שמקווה שאם יתחכך בטות׳, חלק מהיוקרה האינטלקטואלית תדבק בו.
בחציו השני של הסרט, ארשבט (פליסיטי ג׳ונס), אשתו של לאזלו, שבה לחייו ולצדה אחייניתו, שסועדת את ארשבט המרותקת לכסא גלגלים. למרות הניסיון להשיב את היחסים על כנם, לאזלו וארשבט עדיין חוסים בצל חורבן העבר – ובצלו של ואן ביורן. הסרט, שצולם בפילם VistaVision, ביחס מסך של 1.66:1 ובאורך שלוש שעות וחצי, מגלם ברמה הטכנית את תכונותיו של מונומנט קולנועי, ומאותת לקהל על רוחב יריעתו – מה שמעיד על קווי הדמיון שקושרים בין קורבט לטות׳, בין אדריכל לבמאי, ועל הקושי של שניהם להגשים חזון שאפתני תוך איזון על התפר שבין אמנות למסחר.
אבל שכלתנותו היא גם בעוכריו. הוא נושא על כתפיו תמות כבדות וסולד מכל רמז לנוסטלגיה – גם במחיר עיקור הסצנות המרכזיות ממימד רגשי, מה שהותיר אותי לא אחת בתחושה חלולה.
ויחד עם זאת, חרף אורכו, ״הברוטליסט״ מצליח להפנט ולסחוף את מי שמוכן להתמסר אליו. טות׳ נתון בתווך של סתירות וניגודים לאורך כל הסרט. הוא מהגר למדינה חדשה ורוצה לשכוח מהעבר, אבל הוא נושא על גופו – במבטא הכבד שלו ובאזכורים חוזרים ונשנים לאפו היהודי – את העולם הישן. הוא רוצה להתאחד עם אשתו, אך היא מייסרת אותו ומזכירה לו את הזוועות מהן הוא ניצל. הוא משוכנע שגדולתו כאדריכל יכולה להתעלות מעל הזמן, מעל ההיסטוריה, מעל הפוליטיקה. למרבה האירוניה, התוצאה היא אנדרטה. אי אפשר לנתק את ההווה מן העבר.
