שתי נערות מורמוניות צעירות מבקרות במסע המיסיורניות שלהן בבית מבודד, שם הן פוגשות גבר מבוגר, נחמד ואדיב כלפי חוץ שהביע עניין בהצטרפות לכנסיה. סופת גשם כבדה מתחילה בחוץ. הוא מזמין אותן פנימה, ולאט לאט הדברים נראים לא כשורה – עד שזה מאוחר מדי. נשמע מוכר? את הפורמולה המנצחת הזו היה אפשר למצוא באין-סוף סרטי אימה כבר בשנות ה-80 אחרי הצלחות הסלאשרים "האלווין" ו"המנסרים מטקסס", למשל. היא זכתה לתחייה מחודשת בתחילת שנות האלפיים עם סדרת סרטי "המסור".
"פחד אלוהים" מתחיל בדיוק כך. הסרט, בכיכובו של יו גרנט, מופץ בידי חברת A24, שקנתה את שמה כבית האמנותי של סרטי "אימה עילית". אלו סרטים עם דגש על הצד ה"אמנותי" כביכול. גרנט הבריטי, שהתפרסם באינספור קומדיות רומנטיות בשנות ה-90 ותחילת האלפיים, מגלם בסרט את האיש הרע. אותו בחור בעל חזות נחמדה כלפי חוץ ומניעים מטרידים ואפלים מבפנים
התמהיל הזה, הבנוי מהצפוי והמוכר לצד המפתיע והיוצא-דופן הוא גם שמעניק ל"פחד אלוהים" (The Heretic – וכן אפשר להתלונן על התרגום של השם ואף רצוי) את ייחודותו ואיכויותיו מחד, ואת חסרונותיו מאידך. דמותו של גרנט, מר. ריד, מתגלה כפריק של לימודי פילוסופיה ותאולוגיה, וכל מטרתו הייתה לכלוא מיסיונריות ולהעמיד אותן למבחן על אמונותיהן – תחשבו על סרטי המסור, רק במקום איזה שיעור מוסר פשטני דרך המלכודות המענישות את הדמויות על חטאי העבר, מבוך מסוכן בו "זינוק האמונה" (הבחירה האם להאמין באלוהים הלא ממשי או לא) קובע את ההתקדמות. למשל, מול שתי הבנות עומדות שתי דלתות, שאחת אמורה להוביל מחוץ לביתו של מר. ריד – האחת מסומנת "Belief", והשנייה "Dis-belief". האם הן יסכימו עם עמדתו האתאיסטית של מר. ריד ויוותרו על אמונתן, או שמא דווקא האמונה העיוורת שלהן באל היא זאת שתוביל אותן החוצה?
החצי הראשון והמוצלח של הסרט מתמקד במתח הנבנה מהשאלות האלו, ומהדיונים הפילוסופיים שמעלה מר. ריד. מובן גם מדוע הסרט הופץ בידי A24 – השימוש במסגרת הסיפורית הקלישאתית כדי לעמת את הצופה עם שאלות גדולות שכאלו הוא מבריק וייחודי. דמותו של גרנט אינה אלימה, וכל המתח נבנה דרך אותן שאלות פילוסופיות המתרגמות קולנועית לבחירות שהבנות יעשו במסגרת ביתה. אם כי הסרט לא נושא את סגנון הקולנוע והאסתטיקה הרוחנית של פול שרדר, הסרט מייצר איזו הקבלה לאיזו בחירה בידי הצופה לגבי קיום כוח עליון או גשמיות פסימית מחוסרת אל.
הליהוק של גרנט מתגלה כמעולה – הפרסונה הבריטית המנומסת והחלקלקה שלו כמו ביקשה לבחון מה הם הצדדים האפלים הקיימים בה. היכולת של גרנט להיות גם אדיב ומפחיד, וגם להפוך את הדיונים הפילוסופיים למשכנעים ומטרידים בו זמנית היא אחת החוזקות הגדולות של הסרט. גם שתי הנערות (סופי תאצ'ר וקלואי איסט) מצויינות, ומעבירות היטב את הפערים בין שתיהם – האחת תמימה ורגישה ביותר ולה האמונה מהותית ותו לא; השנייה מפוקחת יותר ועוד מנסה להתמודד עם אובדן אביה וחוסר הסדר שמותו השאיר בחייה.
הבעייתיות מתגלה בחלקו השני של הסרט. מורגש כי שני התסריטאים-במאים – סקוט בק ובריאן וודס – הכניסו את עצמם לפינה שהם לא ידעו כיצד לצאת ממנה. מה שנותר להם לעשות היה לקחת את הסרט למחוזות יותר ויותר מופרחים ואבסורדיים, המתנקים אותו יותר ויותר מהצד הפילוסופי (ואם ניתן לומר "ריאליסטי" בכך שהמתרחש הרגיש אפשרי במידה מסויימת) אל עבר אלו השגורים בסרטי האימה, וגורעים ממנו. הסרט אינו מפסיק להיות מותח או מעניין בחלק זה, אבל הוא מאבד מהעוצמה של חציו הראשון, וככל שחושבים ומפרקים לעומק את המתרחש הוא מאבד מאמינותו.
בהמשך לכך, קשה בדיוק להשוות אותו לאותה "אימה עילית", כגון הלהיטים "המכשפה" או "תורשתי". הסרט אפקטיבי, מותח ובנוי על תסריט מעניין, אבל הוא עדיין מושרש על אותם מבנים נרטיביים של סרטי אימה פשוטים יותר. הפער הזה הוא המייצר איזה תסכול, בין הרצון לייצר סרט אימה "פילוסופי" לבין הצורך לזעזע ולהפחיד. אישית, כמובן אעריך יותר את הראשון, אם כי זה בדרך כלל השני שמוביל להצלחה קופתית. דווקא המשכיות עם הקו המקורי של הסרט, וחשיבה עמוקה יותר על האופן בו היה ניתן בהדרגה להוסיף מתח ואימה לתוכו במקום פנייה אל עבר קיצון מנותק לשם הקצנה גרידא, הייתה יכולה לספק את אחד מסרטי האימה הטובים בשנים האחרונות. ובכל זאת, "פחד אלוהים" מספק חווית צוויה מהנה ומותחת לאורכו, ובעיקר באולם קולנוע חשוך לצד אנשים אחרים המתפתלים בכיסאותיהם.
