אי פעם חלמת על גרסה טובה יותר של עצמך? אם נחשפת לרשתות חברתיות, את צופה בסרטים הוליוודים או קוראת ספרות ניו-אייג', כנראה שלא פעם עברה במוחך המשאלה להיות טובה יותר, יפה יותר או מוצלחת יותר. בלב הרעיון הקפיטליסטי עומד הצורך, ואם הצורך לא קיים יש לייצר אותו. אם את אוהבת קולנוע והאלגוריתם שלך יודע את זה, הוא דאג לפמפם לך את סרטה החדש של קוראלי פארז'ה "יופי מסוכן".
סרט האימה מתחיל בצילום סטרילי של ביצה שפוכה על רקע פסטלי, יד נכנסת לפריים ומזריקה לחלמון את 'החומר' ומיד החלמון מתפצל לשניים. הסרט מטעין אותנו באווירה האירונית שאופפת את רוח התקופה בקולנוע האמריקאי. אליזבת ספרקל (דמי מור) היא כוכבת הוליוודית מזדקנת, אשר מפוטרת מעבודתה בטלוויזיה ביום הולדתה ה-50. כשהיא נתונה בסערת הרגשות המלאכותית הזו אליזבת מעורבת בתאונת דרכים, ודרך שרשרת אירועים מקרית ולא כל כך משכנעת, היא מגיעה למחסן שנראה נטוש תחילה, שם היא אוספת חבילה של 'החומר'. ממש כמו הביצה בהתחלה, גם אליזבת (לבושת מעיל החלמון) מתפצלת לשתיים, וכך מתוכה נולדת סו (מרגרט קוואלי), גרסתה המשופרת כביכול. רק שסו מורכבת מאותם פיצ'רים של אליזבת בדיוק. היא לא באמת שדרוג מבחינת אינטליגנציה או כשרון מיוחד, סו היא פשוט יותר יפה ויותר צעירה מאליזבת, וכמוהה בדיוק, האפיון היחיד לו היא זוכה הוא אופי נרקיסיסטי עם אובססיה להצלחה.
על רקע עולם פנטסטי, מנוכר וחסכוני, "יופי מסוכן" מציג ביקורת לאובססיה ההוליוודית כלפי יופי ופופולריות. בעזרת מבט אירוני וקו עלילה שמקצין ממערכה למערכה, הסרט מנסה לייצר מרחק בין הכוחות הפועלים לבין הזדהות הצופים, אנחנו הופכות שותפות לאותו מבט בעייתי, אך גם כביכול מנוכרות לו. וכך למעשה עובדת הנוסחה ההוליוודית פוסט מהפכת מי טו ותודעת הפוליטיקלי קורקט, מותר להחפיץ נשים בקולנוע ולהציג את אידיאל היופי בצורת אישה רזה, חטובה, לבנה ורצוי גם בעלת עיניים או שיער בהיר, זאת בתנאי שזה נעשה בצורה ביקורתית ועם מודעות עצמית. אני תוהה, מה גרוע יותר? להחפיץ נשים מתוך חרמנות וולגרית ואינפנטיליות או מתוך תודעה פמיניסטית נעלה?
הקול המסתורי שבוקע מהטלפון חוזר ואומר את המסר הפשוט מאחורי 'החומר' – אתן אחת, זכרו זאת. אך לא נראה כי אליזבת וסו חולקות זיכרון משותף, לכן עולה השאלה מה אליזבת מרוויחה מהעסקה הזו? ובכלל, נראה כי הציפייה מאיתנו הצופות היא פשוט להתמסר לשטחיות שבה הדמויות פועלות. החל מקלות הדעת בה אליזבת מזריקה לעצמה חומר בלתי מזוהה וזרחני לגוף, ועד לחוסר אמינות בהצלחתה המסחררת של סו, דקות ספורות לאחר שנולדה. נראה כי הביקורת החברתית המיידית בשילוב האסתטיקה האירונית-מנוכרת, מייצרות עולם קולנועי התובע ממך להנות מהנסיעה ברכבת ההרים ולא להוציא ידיים מהקרון או להרהר בדימויים שחוצים את שדה הראיה שלך, או חלילה לבקש לרדת, כי הנסיעה ממש עושה לך בחילה.
אפשר לראות עולם קולנועי דומה המקדש את הביקורת החברתית המובנת מאליה, דרך דמויות חסרות עומק ומעטפת של מבט אירוני ומרוחק, גם בשני סרטיו האחרונים של יורגוס לנתימוס: "מסכנים שכאלה" ו"סוג של חסד". יש תחושה כי קיימת מגמה בקולנוע האמריקאי של סרטים שנעשו כדי להתאים לאלגוריתם. סרטים עם שצף דימויים שנוצרו על מנת לבלוט בתוך ההצפה הבלתי נגמרת אליה אנחנו נחשפות בכל רגע בכל מדיום אפשרי. סף הריגוש של הצופה הממוצעת יורד ולכן נעשה שימוש באמצעים זולים, מניפולטיביים ו"מוזרות" כללית אשר באה לכפר על כך שלא באמת קיים עומק רגשי מאחורי הדברים. למעשה מתחת לחזות הקיצונית מסתתר ריק של כלום ושום דבר.
אך לא הכל רע, בתוך הרנסאנס הז'אנרי אפשר לראות סרטי אימה של במאיות צרפתיות אשר הצליחו לייצר קולנוע מחד קיצוני או מוזר, ומאידך בעל עומק מסתורי המציף שאלות רלוונטיות באופנים חתרניים. קלייר דני, לוסיל הג'יהאליוויץ' וג'וליה דוקרנו הן רק חלק מיוצרות ויוצרי קולנוע צרפתי עכשווי אשר בתבונה ורגישות מעבירות את הצופה מסע קיצוני, רגשי, אינטלקטואלי וחושי; דרך עיסוק בנושאים כמו מיניות נשית, התבגרות, תשוקה, פגיעות מיניות, גילוי עריות וזרימה מגדרית.
לקראת סוף "יופי מסוכן" סו עושה שימוש יתר ב'חומר' וגופה מתעוות לחלוטין, מתוכה נולדת מפלצת אימתנית שהיא מעיין שילוב של איש הפיל רק בגרסה מפלצתית שמזכירה סרטים של דיוויד קרוננברג. אך המפלצת האמיתית בסרט היא לא אחרת מדמותו של הארווי, המפיק ההוליוודי המגעיל. זו כמובן קריצה להארווי ויינשטיין, אותו מפיק אשר חשיפתו הובילה למהפכת מי טו ויותר ממאה נשים העידו כי הטריד, תקף או אנס אותן. הארווי בסרט מגלם את דמות הנבל, ובעיקר הוא מוצג בצורה מגעילה וגרוטסקית בעודו מנשנש שרימפס או משתין קרוב מדי למצלמה. אותה מצלמה אשר חולשת על גופה של קוואלי בצורה היפר מינית לאורך רוב הסרט.
השאלה שעולה היא מדוע היה דחוף לבמאית להדגיש ככה את גופה של השחקנית הצעירה שליהקה, בסרט אשר כל כולו הוא ניסיון לבקר את האובססיה ההוליוודית ליופי ונעורים. גם בסרטה הקודם "נקמה" נראה שפארז'ה עושה שימוש במודל היופי הנשי הפופולרי ובהחפצת המיניות הנשית כחלק מהאסתטיקה של הסרט, אך אי אפשר להתעלם שבכך היא גם משמרת אותה, ועושה שימוש באותו מודל תחתיו היא כביכול חותרת על מנת למכור את הסרט לקהל הרחב. אותו מודל נשי, בלתי מושג, לעיתים מנותח, לעיתים מלוטש, אשר תעשייה שלמה משמרת ומייצרת, ולוקחות בה חלק גם במאיות, שחקניות, עיתונאיות של מדורי רכילות, משפיעניות רשת וכמובן הצרכניות.
הסרט זכה בפרס התסריט בקאן וזכה להקרנות רבות בפסטיבלים הגדולים בעולם, נראה כי הקהל הרחב, הלקטורים של הפסטיבלים ובקרוב גם אנשי האקדמיה האמריקאית נהנים להצטרף לאותו חיבוק חם בימי חורף קרים מסביב לאותה מדורת שבט. ולמה לא בעצם, העולם מוטרף גם ככה, הכל מתקדם בקצב מהיר, הטכנולוגיה מקצינה ולשון הפנייה שמשתנה, נחמד להתנחם במשהו מוכר ואהוב כמבט הגברי, לעשות סיבוב של 360 מעלות בשביל להגיע לאותה נקודה ובכל זאת להרגיש שהתקדמנו.
