זו נקודת מפנה קריטית עבור מארוול. עייפות החומר, חוסר ההשראה והמקוריות שמאפיינים את סרטי האולפן בשנים האחרונות כבר זוכים להתייחסויות מטא-טקסטואליות בסרטים עצמם (כמו למשל ב״דדפול & וולברין״ המעיק). עכשיו באולפן הסרטים מבטיחים: לא עוד סגנון מונוטוני, לא עוד דמויות שטוחות, לא עוד זניחה של הסיפור שכורע תחת משקל כבד של עלילות רקע. הם אפילו קוראים לזה ״קולנוע אבסולוטי״. כך הם מקווים לחזור לתור הזהב של הז׳אנר, עם שורה של פרויקטים מבטיחים, שמציגים סגנון ייחודי ומעמידים את הדמויות במרכז. הסנונית הראשונה שבהם היא ה״ת׳אנדרבולטס*״.
על פניו, מדובר בעוד סרט בו אנטי־גיבורים, שבדרך כלל פועלים מחוץ לגבולות החוק והמוסר, שנאלצים לשתף פעולה בעל כורחם נגד איום משותף על הציבור. כשהאינטרסים הצרים שלהם מתלכדים ומניעים אותם לכדי פעולה, הם זוכים לגאולה ומגלים שעמוק בפנים יש להם גם לב גדול. במובנים רבים, הסרט מהדהד את להיט הענק ״הנוקמים״, שבו התאחדו לראשונה הגיבורים מהסרטים השונים של מארוול כדי להציל את ניו יורק מפלישת חייזרים. הפעם, ״התאנדרבולטס*״ הם קבוצת דמויות משנה פגומות, חלקן מהסרטים הזניחים בסדרה, בראשן ילנה המתנקשת, אחותה של האלמנה השחורה, בגילומה של פלורנס פיו. הקאסט בהובלתה של פיו עושה עבודה מצוינת, לרגעים, הדינמיקה בין הדמויות מתגבשת לא פעם לרגעים מהנים באמת. מאידך, לא כולן זוכות לטיפול זהה וחלקן נופלות בין הכיסאות. השחקן וויאט ראסל, מספק הופעה נהדרת כמעין תמונת מראה עגומה של קפטן אמריקה, והדמות שלו לא לגמרי זוכה להעמקה הראויה.
בכלל, הסרט היה יכול ליפול לתבניות המוכרות והעייפות אליהן התרגלנו: אותן עלילות רקע מלאות וטון שמרגיש שנוצר על פס ייצור. ולפעמים, התחושה היא אכן כך בצפייה בסרט, בעיקר בחלקו הראשון. עם זאת, כמה בחירות מקוריות וטובות מצליחות לאט לאט להתגבש לחוויה מקורית, מבדרת ומעניינת שאפילו מעוררת שיח מורכב על רעיונות בבסיס המיתוס של גיבורי העל.
הרעיון המוצלח שבסרט הוא כנראה הנבל שבמרכזו והאיום שהוא מציב על ניו יורק וקבוצת הגיבורים. ״סנטרי״, בגילומו של לואיס פולמן, הוא אדם מיוסר וטראומתי שניסה למצוא מזור בפנטזיית הגבורה אך היא כילתה בו כל חלקה טובה והפכה אותו לרשע בסיפור. כמו כך, בכוחו המופשט ביותר הוא פשוט שואב לתוך חלל שחור כל אדם שבו הוא נתקל. סנטרי הוא נבל מוצלח, הכי מוצלח מזה זמן רב בסרטי מארוול. הוא מאתגר את הת׳אנדרבולטס כקבוצת אנטי־גיבורים שנאלצים לנקוט עמדה. האיום שלו על ניו יורק שונה ומרענן ביחס לסרטים רבים שראינו בעבר, והניסיון לעצור אותו יוצר מתח אמיתי ככל שהסרט מתקדם. סנטרי מציג עיסוק מעניין בחלק בלתי נראה בסיפורי הגיבורים – המעמסה הנפשית שגובית הגבורה, והצלקות הנפשיות שנותרות עימה.
ובתוך כך, הסרט בסופו של דבר מצליח להיות מקורי. האקשן לא מספיק טוב אבל כמה דימויים זכירים הופכים את החוויה למעניינת. גם הסיפור בסופו של דבר מצליח להתבלט ולהיות ייחודי ומעניין רגשית מספיק. הסרט אמנם מותר לצפייה לילדים, אך דווקא באופן מרומז מוצגים פה כמה מהדימויים המטרידים והבוגרים שהופיעו בסרטי מארוול וגיבורי־על בכלל. זה בסך הכל מצליח לעבוד, גם אם לא עד הסוף – ההחלטות לא אמיצות מספיק לאורך כל הדרך, ועיסוק במניעים הפסיכולוגיים של כל דמות שטחי. אבל בכמה נקודות, דווקא הניסיון לגעת באזורים שלא לחלוטין מוצו בז׳אנר, הופכות את ה״תאנדרבולטס*״ לחוויה טובה.
בכניסה לאולם הקולנוע, לפני שהסרט התחיל, הוקרן הטריילר ל״ארבעת המופלאים״, ההבטחה הגדולה של האולפן שאמורה באמת להתניע מחדש את הזיכיון אחרי שנים של דשדוש. ה״ת׳אנדרבולטס*״, למרות שאינו אינו ייחודי מספיק, אינו חכם מספיק – הוא סרט מהנה, מעניין וטוב מספיק לראות בקולנוע, וגם הבטחה לבאות.
