הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים ה־26 ייפתח הערב (רביעי), לאחר שהעתיק את אירוע הפתיחה ממשכנו המסורתי בגן הפסגה ביפו לביתו הקבוע של הפסטיבל בסינמטק תל אביב – ככה זה כשלא ברור האם ומתי יכו מצפון. בכלל לא מובן מאליו לקיים את האירוע בימים אלה, כמו כל פסטיבל, ונראה שהלך הרוח בצל המלחמה השפיע על עיצוב התכנית של הפסטיבל, שכוללת השנה אירועים שדנים בקולנוע בצל המלחמה, כמו ״האישי הוא הפוליטי?״, האירוע של חברינו לכתיבה ולחיים על מקומו של הסיפור האישי בזמן אסון לאומי, או פאנל בנושא בימוי וטראומה.
לצד האירועים הללו וכיתת האמן של דיוויד מאמט, אורח הפסטיבל, יתחרו בו כבכל שנה עשרות סרטי סטודנטים מהארץ ומהעולם, וגם כמה סרטים עצמאיים. לא מעט מהסרטים השנה הוקרנו בארץ בפסטיבלים השונים, כך שקל לקבל אינדיקציה ראשונה על טיב התוכנית, אבל מי שפספס את ההזדמנויות הקודמות לצפות בהם יוכל להיות שקט שמיטב היצירה המקומית הגיעה לתל אביב. לא מעט חברים משתתפים השנה בפסטיבל בהפקה או עם סרטים, כך שהחלטנו הפעם לחרוג ממנהגנו ולהמליץ גם עליהם, והרי לכם הגילוי הנאות הנדרש. ברשימה זאת איגדנו עבורכם כמה סרטים קצרים ישראליים מומלצים וגם את הסרט הקצר העצמאי שזכה בפסטיבל קאן האחרון, ומגיע להקרנה מיוחדת בסינמטק.
מים ודלק
מעולם לא נשמע רועם יותר רחש המנוע של הסובארו אימפרזה שבה משייטים שני הקטינים גיבורי הסרט, והחולות הצהובים של הנגב לא סינוורו ככה את העיניים. הדיוקן התיעודי הזה, שביים יואב בירן והוקרן גם בפסטיבל דוקאביב, מציג שני נערים שגדלים בפזורה הבדואית, ומכלים את עיקר זמנם במירוצי מכוניות לא־חוקיים ובהמתנה לתורם לשאוב מים בבאר האזורים.
נדמה כאילו הסצנות ב״דלק ומים״ נשלפו מסרט אפוקליפטי סטייל ״מקס הזועם״, והן מצליחות ללפות את הצופה ולשמור על מתח באופן מרשים – בין אם אלו המרוצים תחת השמש הקופחת, הבילויים בלילה או המנוס מידה הרפה של המשטרה. מנגד, כמה רגעים שלא עוררו מספיק סקרנות גרעו מחוויית הצפייה, והותירו צורך להעמיק עוד יותר, בסרט קצר שהוא כבר יחסית ארוך.
ועם זאת – מבט קשוב יותר לקשר בין שני הגיבורים, שאחד מהם סובל מלקות שמיעה, חושף גם עיסוק בנושאים אישיים וחברתיים שנמצא אי שם בשולי הפריים. כשמטים אוזן, רעמי התופים מתרגמים לעיתים לפעימות של לב. // אוהד עמיחי
27
״27״ הוא סרט אנימציה קצר שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון ומציג בצורה חדה ומעוררת הזדהות את משבר רבע החיים. קצת כמו ב״האדם הגרוע בעולם״, או ב״פרנסס הא״, הסרט תופס משהו מהרוח ומהתחושות של צעירים רבים הלכודים בפלונטר של חיפוש משמעות תוך כדי הסתבכות עם קשיים כלכליים, התענגות על פנטזיות מיניות, ולא מעט סמים.
עלילת הסרט מתמקדת באליס, שחוגגת היום את יום הולדתה ה־27. אף על פי שהיא מרגישה חנוקה, היא עדיין מתגוררת עם הוריה, בדומה לרבים מבני גילה בעיר מגוריה, אשר חזרו אל חיק ההורים כיוון שהמשכורת הממוצעת נמוכה מגובה שכר דירה. אליס נוטה לברוח אל חלומותיה הארוטיים כדי להימנע מהשגרה האפורה (אך הצבעונית למראה) של חייה. אחרי מסיבה פסיכדלית על גג מפעל, היא עוברת תאונת אופניים קשה כשהיא שיכורה, ואירועי הערב משתלבים בדמיונותיה.
האנימציה הדו־ממדית של הסרט ממלאת את הפריים במשטחי צבע פשוטים אך ממגנטים, שמספקים חוויה חזותית נעימה לעין. הסגנון האמנותי תורם למעברים חלקים ולא מופרדים בין המציאות הקשוחה והמנוכרת לבין הפנטזיות שבהן אליס מתעוררת לחיים ומוצאת מפלט. הזרימה הויזואלית בין מרחבי האווירה השונים בסרט לא רק מצביעה על כישורים טכניים משוכללים אלא גם מעמיקה את חווית הציפה והניתוק של אליס ואת ההזדהות עם מאבקיה הפנימיים בעולם חסר סיכוי. בטון שמזכיר קצת את ״בנות״ מהעשור הקודם, כל אלו משתלבים יחד לכדי תיאור של דור שמרגיש אבוד בתוך הכאוס של החיים המודרניים, כשעננת החיים נותרת ללא תשובה. בסופו של דבר, אין פתרון – תרקדו. // יובל פרנס־מדר
היד של קטיה
“היד של קטיה” של תום שובל, שזכה בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה, מצליח לשלב באופן מעורר השראה בין רבדים פסיכולוגיים וחברתיים לבין אלמנטים צורניים ורוחניים, ובכך יוצר חוויה קולנועית עמוקה ומורכבת במסגרת 24 הדקות שלו. במרכז הסרט עומדת קטיה, מנופאית שמקבלת הזדמנות להוכיח את יכולותיה בדמות הצעת עבודה באתר בנייה ביום חורפי סוער, ומשאירה את בנה בן ה־11 עם אחיו התינוק בזמן שהיא יוצאת לעבוד. הסרט נפתח כדרמה משפחתית אינטימית המציגה את התארגנות הבוקר של קטיה לקראת היציאה שלה לעבודה ואת הקונפליקטים שהמשימה המסוכנת בתנאי מזג האוויר הלא נאותים מעלה מול בנה הצעיר. למעשה, בבית הסרט נצמד בעיקר לנקודת המבט של הבן ומייצר כך שילוב מעניין בין הפרספקטיבות של שתי הדמויות, שנבנה עד הסוף המפתיע. כמו שאפשר לצפות מסרטיו תום שובל, הרובד החברתי של הסרט מקרין מבעד לדרמות האישיות ומזמין את הצופים להרהר במניעים של קטיה, ביחסי הכוח וההעסקה במקום העבודה שלה ובמעמדה התרבותי, הכלכלי, המגדרי והחברתי.
אך הסרט משנה צורה כשקטיה מגיעה אל העגורן ומטפסת מעלה מעלה אל הקבינה. המשימה הבלתי־אפשרית של קטיה מוצגת במלוא תפארתה כמותחן פעולה מכני שבו כלי העבודה הופכת למוקד הצורני והמסעיר. כשקטיה מפעילה את המנוף תחת גשם ורוחות עזות, כל פריים מדגיש את הכוח והעוצמה של הברזלים הכבדים: השלשלאות המיטלטלות, המגדל המתעקם, ותנועת המנוף במרומים. קטיה תלויה בין שמיים וארץ, בין חיים ומוות, וכל תנועה ורגע הופכים למותחים עד כדי כסיסת ציפורניים. העגורן עצמו הופך למעין מפלצת מתכתית שמייצרת תחושה של התמודדות עם כוחות אדירים: המכונה מול הטבע, מעשה האדם מול הבריאה והאלוהים. כיאה לגודל הקונפליקט, שיא הסרט מצליח לבצע קפיצת אמונה ולעבור אל הטרנסצנדנטלי, אל מעבר לתיאור העלילה היבש ושואף אל המופשט.
״היד של קטיה״ הוא שיעור בעריכה קולנועית, גם הבניה הקפדנית של סיקוונסים שבהם המכונה היא הפרוקסי של האדם, וגם בשל התנועה החלקה מהדרמה הביתית אל הפעולה ואל הרוחני. בנוסף, אי אפשר להתעלם מההופעה המרשימה של אנסטסיה פיין, שנושאת את הסרט על כתפיה לרוב בשתיקה. כל אלה מנווטים בבטחה לפי היד של תום. // יובל פרנס־מדר
בוני הקטן וחיסול החורף (סוף סוף!)
שקיות חימום כימיות מספקות חום ומזור בחורף לדמויות חסרות פנים ושם, במחי ניעור בודד. הן משווקות על ידי חברת נשק ישראלית. בכך, הסרט המיוחד ״בוני הקטן וחיסול החורף (סוף סוף!)״, שזכה בפרס לאחרונה בתחרות הניסיונית של פסטיבל ירושלים, חוקר סביבה וכרוניקה רחבים באמצעות המוצר הקטן הזה והריטואל שמתלווה להפעלתו, שיוצר מעין פעולה משותפת בין הידיים הפועלות השונות.
הקשרים פוליטיים, אקטואליים, חברתיים והיסטוריים נבחנים באמצעות הקשרים בעריכה ובצילום, כולל עירוב של חומרי ארכיון, ומנסים לאפיין את המקום שלנו כאזרחים שנקלעו למלחמה, למצב האנושי, בקונטקסט היסטורי רחב. באמצעים מעטים ובדימויים זכירים, הסרט מצליח לפרוש יריעה רחבה מאוד, שהיא גם אינטימית וחמה כמו שמיכה בחורף (או למעשה, שקית חימום) // אוהד עמיחי
דברים שאני זוכרת מקיץ 2004
הסרט ״דברים שאני זוכרת מקיץ 2004״ של בת־סער רביב מציג סיפור על משפחה בת ארבע נפשות: אבא, אמא, בנה מנישואים קודמים, והבת הצעירה, שיוצאים לטיול במדבר. הטיול משתבש כאשר הרכב סוטה מהדרך ונתקע בשטח הפתוח, אך נראה שהתאונה הזו הייתה בלתי נמנעת והנסיעה הזאת היתה, אולי, מקולקלת מיסודה. מתחת לפני השטח, המשפחה כבר סדוקה – האב שיכור, היחסים בין ההורים מתוחים, והבן מתנכר לאביו. כל אלה מחלחלים לתודעתה של הבת הקטנה דרך שברירי דימויים, שניתן להניח שיעובדו בתודעתה בהמשך התבגרותה.
הדימויים הללו מצולמים במצלמת ה־VHS המשפחתית על ידי שני הילדים, ומספקים לסרט נקודת מבט סובייקטיבית לחתוך אליה. הנוף המדברי הבתולי, הדרמה הסמי־אוטוביוגרפית של ההתפרקות המשפחתית, והרפלקסיביות של המצלמה הביתית לצרכן מזכירים את סרטיו הקצרים של אמרי דקל־קדוש (״תמונת משפחתי בשנתי הי״ג״, ״התאונה״), אך מוקד ההתבוננות של בת־סער שונה, וכתוצאה מכך גם הטון של הסרט כולו.
חלק הארי של הסרט מלווה את המשפחה התקועה בחולות ומציג את הדינמיקה בין הדמויות בהתרחשויות קטנות ולא דרמטיות במיוחד, עד לרגע שיזעזע את המשפחה. ההשתהות הזו מאפשרת לחשוף את היחסים המורכבים והניואנסים העדינים שמחיים את הסרט, המובל בכישרון על ידי טלי שרון ובתה החיים האמיתיים נור סולומון, לצד זוהר שטראוס וארד טריפון־רשף. המצלמה של זוהר מוטעין מקיפה את ההתרחשויות בתנועות זורמות וארוכות, שמעניקות לסרט נופח קולנועי מרשים שחורג מהתחאור היבש של ההתרחשות. הן שמשוות לסרט תחושה צפה שמשקפת את הלכי הנפש התת-קרקעיים של הדמויות ומעוררת חשש מן העתיד לבוא, והחשש המתחוור שהתאונה שקרתה היא רק הכנה לתאונה גדולה יותר בסרט. // יובל פרנס־מדר
