טאבו + מחווה לעמוס גוטמן
עמוס גוטמן לא רק הפנה מבט אל שולי החברה, אלא גם הכניס ממד אומנותי גבוה לקולנוע המקומי. אלו סרטים בלתי־נשכחים, וזוהי הזדמנות נהדרת לצפות בהם על המסך הגדול, רובם ברסטורציות חדשות. לצד סרטיו המוכרים, יוקרן גם הפרויקט הקצר שיצר גוטמן עבור הערוץ הראשון, ״סיפורי בדים״ – שיהיה מעניין לבחון בתור יצירה ראשונית ומקדימה לסרטיו. בנוסף, יוקרן גם הסרט התיעודי המצוין של שאולי מלמד, ״טאבו״, שמגולל את סיפורו של גוטמן במילותיו שלו ומוכיח את חשיבותו התרבותית. שאולי הוא יוצר תיעודי נהדר ועורך מופלא, והסרט מצליח להדגיש עוד יותר את חשיבותו של גוטמן ולהציג בצורה יפה את התקופה שבה יצר ופעל. מומלץ בהחלט. // דולב אמיתי
עור מסתורי
תאהבו אותו או לא, הקולנוע של גרג אראקי מציג סרטי התבגרות צבעוניים וייחודיים, שאי אפשר להישאר אדישים אליהם. גם הפחות טובים מביניהם נושאים את החותם של שנות התשעים, עם מעטה אירוני ואדיש ופסקולים ממיטב המוזיקה האלקטרונית של אותו עשור. אבל בעשור שאחריו, באמצע שנות האלפיים, אראקי יצר את הסרט הכי בוגר ומרגש בפילמוגרפיה שלו. ״עור מסתורי״ מספר את סיפורם של שני ילדים שעברו התעללות מינית, ואת דרכי ההתמודדות השונות שלהם עם הטראומה כשהתבגרו. זהו סרט קשה, שאינו מפחד להישיר מבט לתהומות האנושיות, ומטפל בנושאים מורכבים כמו פדופיליה, הרס עצמי וטראומה. למי שיבחר להתמודד עם הקושי הזה, מצפה חוויה מרגשת ונוגעת, ואחד הסרטים העמוקים שתזכו לראות – אם פספסתם אותו בהקרנה האחרונה של אוף סקרין בחודש שעבר. // דולב אמיתי
טרופיקנה
יופי מסוכן (The Substance)
זה כנראה הסרט שכל החברים שלכם ידברו עליו ממש בקרוב. קוראלי פארז׳ה (״נקמה״) רקחה מיתוס של אימה גופנית בסגנון שמאמץ את הקאמפ ומצליח להגעיל. את הניחוח האייטיזי שימרו בתרגום העברי, אבל השם המקורי מתייחס לחומר שצורכת אליזבת׳ ספארקל (דמי מור), מנחת תוכנית שעת כושר ותיקה ששעת הכושר שלה מאחוריה, ובזכותו נוצרת מתוכה גרסה חדשה שלה (מרגרט קוואלי), צעירה ויפה, שזוכה מחדש לאהבת המפיקים והקהל. אלא שלחומר, שמתואר בסרט כ״חוויה״, חוקים נוקשים, ועל פיהם שתי הגרסאות אחת הן והן צריכות להתחלף בחייהן – שבוע מבוגרת, שבוע צעירה. המשל המעוות הזה מאפשר ל״יופי מסוכן״ לעסוק באידאל היופי, בגילנות, בתעשייה ההוליוודית, במבט הגברי וגם ביחסי אם־בת דרך עדשה ז׳אנרית מהנה ודוחה כאחד. הפתיחה של הסרט מבטיחה גדולות, ובהמשך הבחירה להזכיר את מה שנאמר שכבר שוב ושוב בפלאשבקים או בכותרות קצת פוגעת. אבל הסרט, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן, מזמין את הצופים לחוויה דומה לזו שמבטיח החומר לגיבורה: הצילומים המחפצנים של חלקי הגוף של המתעמלות שממלאים את הסרט, יהפכו עד סופו ממקור עונג בנוסח המבט הגברי לבלאגן מרתיע ודוחה. // יובל פרנס־מדר
