במרכז "אזרח מודאג", סרטו החדש של עידן חגואל, זוג הומוסקסואלים בבועה מושלמת שיצרו לעצמם בדירתם באחת משכונות דרום תל אביב, המוקפת מהגרים ומבקשי מקלט. בין מחשבות על תהליך פונדקאות ושיפור נוף השכונה, תקרית טרגית בה מעורבים המשטרה ומהגר עבודה זר מאיימת על גן העדן הפרטי שלהם, מערערת את זוגיותם וחושפת שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
שלומי ברטונוב מגלם את בן, שמסע האשמה התודעתי אותו הוא עובר נמצא במרכז הסרט ומקבל ביטוי בשפה קולנועית שנעה בין המהודק למערער. זה מתבטא בין השאר בעזרת הצילום של גיא סחף שמלהטט בין שוטים יציבים מוקפדים, זומים איטיים מערערים וצילום ידני תזזיתי, והשילוב בין מוזיקה קלאסית, מוזיקה עכשווית מפתיעה (כמו בסצנה בלתי נשכחת המשלבת את ״אני מקפיצה״ של האחיות מלול) ולחנים מקוריים מאת זואי פולנסקי שמבליטים מוזיקה שבטית בהקשר מודרני, עכשווי ומערבי. חגואל משלב את אלמנטים אלה לצד האלמנט הסאטירי והקומי בהצלחה, מה שמוסיף לאפקטיביות ולכוחו של הסרט. גם צוות השחקנים מצטיין. לצד ברטונוב, אריאל וולף הוא בן הזוג שנותר מרוחק בעל כורחו (שני השחקנים הם בני זוג גם במציאות), ולנה פרייפלד, שמשחקת את חברם הטובה, ומצליחה לגנוב את ההצגה בסצנות המעטות בהן היא מופיעה.
בעשייה מקצועית ובלתי מתפשרת, חגואל מצליח לעמת את הגיבורים עם הפריבילגיות (שעד לא מזמן לא זכו להן בעצמם) באופן אינטליגנטי ושנון, שמערב סאטירה ואירוניה חדה. הסולידריות הסלקטיבית שיכולה לצוף גם מצד מי שרואה עצמו כנאור וליברלי עולה אל פני השטח בסרט ומדגישה גם את שינויי הכוח החברתיים של השנים האחרונות, ובכך מוענק לסרט ניחוח ייחודי עכשווי ומעניין.
לאחר שהחל את דרכו בהקרנת בכורה עולמית בפסטיבל ברלין, זכה בפרסי התסריט והמוזיקה בפסטיבל ירושלים וגם נמכר לרשת הטלוויזיה האמריקאית HBO, "אזרח מודאג" מוקרן החל מהשבוע האחרון בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. בעיתוי זה, קיימתי שיחה עם עידן על תהליך העשייה הייחודי של הסרט, האירוניה והביקורת שהוא שואף להעביר ועל איך מפיקים את המירב מהפקה עצמאית.
בוא נחזור להתחלה, איך הגעת לעסוק בקולנוע?
"נחשפתי לקולנוע דרך כתיבה. החלום שלי בגיל ההתבגרות היה להיות תסריטאי של קומדיות. זה לא משהו שראיתי בסביבה שגדלתי בה, לא ראיתי אנשים כותבים ספרים או מציירים ציורים או לומדים אומנות או קולנוע, לקח לי המון זמן להסתנכרן ולאפשר לעצמי את החופש לרדוף אחר החלומות שלי.
וזה התחיל מאהבה לכל מיני קומדיות – וודי אלן, מונטי פייתון, קובריק ואחרים. לא התייחסתי בכלל לתפקיד של במאי בתוך הדבר הזה, רק לכתיבה ולמשחק. אני חושב שהפעם הראשונה שבאמת הבנתי מה במאי עושה הייתה דרך הסרט הדוקומנטרי על טרי גיליאם, ״Lost in La Mancha״, המציג את ההפקה הטרגית והבעייתית של הסרט שלו על דון קישוט. דווקא דרך הסיוט של כל במאי, הבנתי מהו בעצם תפקיד הבמאי ומאיזושהי סיבה זה גרם לי לרצות ללמוד קולנוע, נמשכתי לטרגיות הזו."
דבר דומה קרה לך עם הסרט הזה, ״אזרח מודאג״, שצולם למעשה במקטעים, נכון?
"כן, יכול להיות שמשהו בדרך הכאוטית שדברים נוצרים קרץ לי. גם תמיד התעניינתי בקולנוע של פליני, שגם יצר המון כאוס סביבו, ואיכשהו הצליח כאילו לערוך את זה ולייצר איזשהו נרטיב, או איזשהו הגיון פנימי. זה משהו שמשך אותי והתאים לתפיסה שלי של יצירה."
איך החלה העבודה על הסרט, ואיך חשבת על הרעיון שלו?
"העבודה התחילה בשתי צורות. בעצם אחרי ״אינרציה״ מ־2016, שזה הפיצ׳ר הראשון שלי, רציתי להאמין שבגלל שהוא עשה פרמיירה בברלין הדלתות יפתחו בפניי בארץ ואוכל לעשות פיצ'ר בתקציב מלא מקרנות הקולנוע. כתבתי תסריט בסביבות 2018, וניסיתי לקבל מהן תמיכה אך זה לא צלח. במקביל, המעבר שלי לנווה שאנן היה אירוע שהצית בי את הרצון להתעסק בחומרים שמוצגים ב״אזרח מודאג״. כבר בשנה ראשונה שלי נחשפתי לכל מיני מראות שלא הייתי רגיל אלהם. הקשה מביניהם היה במקרה של אלימות משטרתית כלפי מהגר באמצע הלילה, זה הפתיע אותי והעיר אותי משינה."
ולא אתה זה שהתקשר למשטרה.
"לא, לא אני התקשרתי, אבל הרגשתי שהמעשים שלהם נעשים בשמי. וזה היה הרעיון מאחורי הסרט, שנכון שלא אני התקשרתי, אבל לקחתי על עצמי איזושהי אחריות על המעשה הזה, וזה ליווה את הנפש שלי תקופה מאוד ארוכה אחרי זה, כשנה וחצי. וברגע שהבנתי שאני עשוי לבזבז עוד 4 שנים מחיי בהמתנה לכסף מקרנות, אמרתי ״אוקיי, מה כן יש לי?״. אני לא רואה את הקולנוע כנוסחה ומנסה להתאים אותו לקרנות, אני רואה בו מקום לביטוי אישי יצירתי, שהוא אמנם באמת מדיום מאוד יקר לביטוי אישי, אבל בסופו של דבר יוצרים שהערכתי וסרטים שנחקקו לי בזיכרון ובלב הם סרטים אישיים. הדברים שמצאתי את עצמי נמשך אליהם בחיי הבוגרים היו דברים נועזים יותר, אישיים יותר, קולנוע יותר קיצוני שמביא אקסצנטריות למיינסטרים. זה דיבר אליי ויצאתי עם זה לדרך. זה התחיל ברצון לייצר סאטירה ביקורתית כלפי עצמי, איזשהו נרטיב של הלקאה עצמית מצחיקה עד כמה שאפשר. כלומר, הנושאים רציניים ולא קלים, אבל האופן שבו בחרתי להנגיש את הדבר הזה הוא האופן שבו אני הייתי רוצה לראות את זה על המסך. המון יוצרי קולנוע אומרים שהם יוצרים את הסרט שהם היו רוצים לראות ואני מסכים עם זה."
כהפקה עצמאית דלת תקציב שזכתה לתמיכה רק בשלבים מאוחרים, הייתי שמחה לשמוע קצת על התנהלות הצילומים. מתי הסרט צולם? במהלך הקורונה?
"ההפקה נפרשה על פני 3 תקופות שונות של צילומים. הימים הראשונים היו ביוני 2019, צילמנו 6 וחצי ימי צילום כהפקה עצמאית שלי, ואז עשינו הפסקה בניסיון להשיג כסף ולקחתי את החומרים לחדר העריכה. ואז כשאתה מסתכל על החומרים, אתה רואה מה עובד לך טוב ואתה מקבל יותר את הטון של הסרט והוא פתאום נוכח לך. הדבר המופלא שקרה זה שבאופן הלא שגרתי שבו הסרט הופק היו לי את התקופות לתהות על ההמשך של הסרט, לשכתב את הסצנות הבאות שעומדות להצטלם ולנסות לייצר סיפור יותר טוב, סיטואציות יותר טובות, טקסטים יותר טובים לשחקנים שכבר ידעתי למה הם מסוגלים ושאני יכול לקחת אותם למקומות מעניינים. זה משהו שאין בשיטה הרגילה של לצלם כשהתסריט מוכן ורצים על כל ימי הצילום בבת אחת. זו הייתה הברכה שלי, שיכולתי לשכלל את התסריט ולהדק אותו בתוך סיטואציה לא קלה של לשמור על צוות ולצאת איתם כל פעם להרפתקה מחדש."
אז אתה ממליץ על זה ליוצרים צעירים כדרך פעולה או שזה רק מתוך אילוץ?
"לא הייתי ממליץ על זה לאף אחד. זאת חרדה לא נורמלית, לעצור את הצילומים, לפזר את האנשים, להמתין כמה חודשים ולהחזיק את כולם יחד. אנשים משתנים, מתבגרים, עוברים תקופות שונות והמציאות משתנה, אז יש היגיון גדול בלהתחיל הפקה ולסיים אותה בראן אחד, אבל אם יש אפשרות לצלם נגיד 80% מהצילומים בפעם אחת ולהשאיר 20% אחרי הסתכלות בחדר עריכה ולראות מה עשיתם ומה אפשר לשפר, אז אני חושב שזה רעיון טוב. יכול להיות שגם בהפקה הבאה שלי אני כן אעשה מודל כזה, שאוכל לעצור ולראות אם אני מגיע למסקנה בחדר העריכה לגבי המשך הצילומים. זה קצת דומה לתהליך היצירה בסרט דוקומנטרי.
ובמקרה של הסרט, יש עוד משהו מיוחד בעיני וקרוב לדוקומנטרי או סדרות טלוויזיה באופן מסוים, בכך שרוב סרטים נכתבים על איזושהי חוויה בדיעבד מפרספקטיבה רחוקה ואתה מתייחס לזה בצורה רפלקטיבית כזאת, ו״אזרח מודאג״ חריג בנוף בכך שהוא מגיב לאיזושהי מציאות פוליטית חברתית שקורית עכשיו. נוהגים לדבר על מלחמות בקולנוע אחרי 10-15 שנה, לפעמים אחרי 30 שנה נוצרים תכנים על קיפוח או עוולות חברתיות ממרחק הזמן, וזה קצת נוח כי זה הופך להיות קונבנציונלי ואתה יכול כאילו להתחיל לעסוק בהם באופן ״מרגש״ או מעורר הזדהות. באופן מסוים בגלל האופן שבו הסרט נוצר יכולתי להגיב למציאות, לטירוף הנדל״ניסטי, לקיפוח, לדברים שקרו בנווה שאנן וקורים גם עכשיו, ואני גאה בזה כי זה נדיר לקולנוע הישראלי לעסוק במציאות שהיא לא במרחק הזמן."
הרגשתי מהסרט שהצילומים שם התכווננו מאוד לאיזשהו מסר של זיוף, איזשהו ניגוד בין החופש והשוויון שהם חותרים אליו לבין כבילות ומסגרות שהם עדיין חווים – למשל בסצנה במצעד הגאווה בה מצלמים את הדמויות והן מזייפות פוזה רק לשם ״הצילום״, זה משהו שכיוונת אליו?
"כן, זה מתוך רצון להראות את איך מאבק חברתי בסופו של דבר לפעמים הוא לא ״אינקלוסיבי״ ומכיל. יש איזושהי התפזרות של מאבקים. בעצם, כשאתה נלחם על שוויון ואתה משתמש במילה כמו שוויון, אז אתה מבקש שוויון לעצמך, אבל שוויון לעצמך הוא לא מספיק, אתה צריך לדרוש שוויון עבור כל מי שאין לו. זאת האירוניה שנבנית לאחרונה במצעד הגאווה. זאת אומרת, מצעד הגאווה והמאבק הלהט"בי התקדם מאוד והוא מאבק היסטורי מרגש עם המון הישגים, אבל אני חושב שהקהילה הגאה יכולה ללכת יחד עם קהילות מוחלשות אחרות מתוך הכוח החדש שיש לה. האירוניה היא שסולידריות זה דבר סלקטיבי ויכול להיות שהמציאות היא לא הוגנת, אבל צריך להראות אותה."
יש תחושה של בימוי מאוד מהודק ומחשבה שיש איזשהו קונספט חזותי-תמטי סגנוני שנלווה לניגוד בין הדרמה והאירוניה, איך זה עובד בהפקה עצמאית ואמצעים מצומצמים?
"המטרה שלי היא לא לעשות סרט שיראה עצמאי. העשייה הייתה בלתי מתפשרת ברמת הפריים, הצלם גיא סחף ואני עבדנו על שוטינג מהודק המון זמן לפני הצילומים כדי להגיע הכי מוכנים שיש ולא להשאיר הרבה מרחב לאלתורים מבחינת הצילום. והיה לי צוות מצוין שלמרות שהתנאים הלא אידיאליים בהם עבדנו התוצר היה נטול פשרות מבחינה אמנותית. אני רואה את הבמאי כספוג של רעיונות, וכשאתה מוקף באנשים נורא מוכשרים שיש להם רעיונות טובים אז זה משפיע עליך וחשוב לשמור על אוזן פתוחה לרעיונות שאתה חושב שמתאימים לך ולהגיע בלי אגו לצילומים."
גם הפסקול משלב מוזיקה קלאסית ומוזיקה עכשווית שהן מערביות, לצד המוזיקה מקורית של זואי פולנסקי, ששואבת השראה מנגינה שבטית ולא מערבית.
"זה התחיל מהרעיון של ניגודיות מול הבית שלהם, המקום שיש להם תחושת שליטה על המרחב שלהם, וכשהם יוצאים ממנו הם מאבדים את השליטה הזאת. המוזיקה הקלאסית עוזרת לאפיין את הדבר הזה, להקצין את התיאור שלהם ולהצחיק עם זה, עם איך שהם פותחים את הבוקר המושלם שלהם. ובלי קשר, זה עוזר בהפקה עצמאית שלמוזיקה קלאסית אין גם זכויות יוצרים וזו מוזיקה מופלאה. אני מנסה להכניס מחשבות מורכבות בצורה פשוטה שתעבור לאנשים, כי המורכבות בסרט היא לא העניין אז אני מרשה לעצמי ליהנות ולהקצין את הדברים הללו.
זואי היא חברה ומוזיקאית שעשתה את הפסקול של ״אינרציה״ ובגלל שלא היה תקציב אז לא היה לי נעים בכלל להציע לה אבל יצא לנו לדבר והיא מאוד התעניינה. בעריכה שמתי לפני זה מוזיקות שבטיות מאוד אותנטיות משנות ה50-60 של מעגלי מתופפים ורציתי להראות אותם כדמויות המגיעות משבט של עצמם, את עניין "השבטיות הלבנה״, וזה לא עבד לי כי זה היה גס ולא מדויק. זואי ניסתה כמה דברים והבאנו רפרנס ששואב השראה ממוזיקה שנקראת ״מוזיקת עולם רביעי״, שמשלבת את המוזיקה של העולם הראשון ומוזיקת עולם שלישי, וזה מאוד החמיא לסרט, כי זה לא עולם שאנחנו מכירים או שאפשר לאפיין אותו, זה השתלב פה וייצר עוד מימד."
בהקשר לאותה "שבטיות לבנה", אתה יוצר הקבלה שהזוג למעשה עושים דברים ש״כולם״ עושים, כמו הנסיעה לחופשה בסיני שמוזכרת או תופעת המעבר לדרום תל אביב והג'נטריפיקציה, זה מצד אחד בהחלט מראה את השוויון שאליו הגיעו, אבל מציג את זה באופן ביקורתי.
"אחד הדברים החשובים מבחינתי בדמויות האלה זה הדמיון בינן לקהל. הקהל שבא לראות את הסרט באיזשהו מקום צריך לראות את עצמו בתוך הדמויות האלה. הן לא חריגות בנוף: כולם משקיעים בעציצים שלהם, המון נוסעים לסיני ולא רואים את המימד האפל שקיים באזור הזה. לכולם יש נקודות עיוורות, והסרט מנסה להראות כמה אנחנו קרובים לדבר הזה וזה מייצר את אי הנעימות מעצם הקרבה לערכי הדמויות. הדמויות עושות דברים מול המצלמה שאני חושב שהקהל עושה כשאין מצלמה ואולי זה לא נעים שהמצלמה חושפת אותם, את הפעולות, או את האמירות. לפעמים אנשים שרואים עצמם נאורים וליברלים מסוגלים להגיד אמירה מאוד גזענית ומאוד לא במקום, אבל היא לא מצוטטת או נאמרת כבדיחה ואף אחד לא מתעכב עליה. אבל בסרט יש את האפשרות להיתקל בזה, להתעכב ולחבר בין הנקודות, וזה קצת מייצר את אי־הנעימות הזאת. הוא לחלוטין מדבר על דברים לא בריאים בחברה הישראלית ועושה את זה בצורה שנועדה גם לעורר מחשבה וגם להיות קומית, כך שאפשר להשתעשע מזה אבל גם לצלול לתהומות ולהפיק לקחים כדי להתבונן על המציאות בצורה קצת יותר מקבלת."
בין היתר, עולות בסרט גם מחשבות על הגירה. כיוצר בישראל שמתקשה עם השגת תקציבים, אתה ממשיך לראות את עצמך כיוצר כאן בתנאים האלו?
"אני אשמח להמשיך ליצור בישראל, זאת התוכנית המועדפת עליי ליצור עם תקציבים ישראלים ושהיצירה שלי תצמח מפה, אבל אני מקווה שאצליח. זה לא קל, מבחינה תקציבית, ותקציבי הקולנוע לא התעדכנו בעוד שיש עליית מחירים בכל דבר ואינפלציה מטורפת, המחירים עולים והתקציב די קפא ועומד על אותו סכום כבר המון שנים. זה לא אשמת הקרנות או משהו, אלא שהן לא מקבלות תקציב מתאים מהמדינה והן נחנקות ועמוסות בפרויקטים, המצב הזה ידוע ומצריך הרבה מזל כדי לקבל כסף מהקרנות."
יש איזושהי השראה שקיבלת מיצירות או יוצרים ישראליים שראית?
"כן, בהחלט. אני חושב קודם כל על השראה שקיבלתי מארי פולמן, שהיה מורה שלי לבימוי וכתיבה במכללת ספיר. הוא המורה הראשון שהרגשתי שממש האמין בי ודחף אותי יותר ממה שאני דחפתי את עצמי. זכיתי לראות מהצד בן אדם מאוד אמיץ שלוקח סיכונים מאוד גדולים בעשייה הקולנועית שלו, למדתי אצלו בתקופה שהוא עשה את ״ואלס עם באשיר״ והוא משכן את הבית שלו והשקיע כספים ברעיון שלו בעצמו. והסרט הקודם שלו ״Made In Israel״ גם היה סרט עצמאי, ואופן היצירה שלו והנאמנות שלו לרצון ליצור היה מאוד מעורר השראה. ראיתי את מידת המחויבות שלו ושהוא לוקח סיכונים ומתמיד עם היצירה שלו. זה משהו שנחקק בך, אתה מסתכל ולומד ואתה מיישם את זה גם. אז כשהגיע הרגע ליצור בתנאים לא תנאים, לקחתי את הסיכון והייתה לי האמונה.
בהקשר של הסיפור הרגשתי מחויב לספר סיפור אחר שהוא לא יציאה מהארון, שהוא לא משקף רק לייף סטייל הומוסקסואלי שהתרגלנו להראות ולספר בקולנוע שעוסק בקהילה הגאה. רציתי לעשות איזושהי תגובת נגד לנרטיבים הקולנועיים שהתייחסו לקהילה עד כה. אלו כמובן סרטים נהדרים, מרגשים ושהיו חשובים מאוד, אבל דברים מתעדכנים והמציאות משתנה ואפשר להגיב ולהראות גיבור הומוסקסואל שהוא נורמטיבי לחלוטין ושמקרבן כמו סטרייטים."
לסיום, יש לך עצה לבמאים צעירים שנכנסים להפקות דלות תקציב?
"בסופו של דבר זה לא נורמלי לעשות סרט. יש בזה משהו קצת משוגע ואתה לא תמצא הרבה אנשים שיעודדו את השיגעון הזה בשלבים הראשונים שלו. אז צריך לגונן על השיגעון הזה בהרכבים מאוד מצומצמים. בסופו של דבר המשאב הכי חשוב זה האנשים סביבך, הרצון הטוב שלך ושלהם. אתה יכול לערב אנשים בשלבים מוקדמים ולספר להם את הסיפור ולהכניס אותם לדבר הזה, ואם הם יתלהבו וירצו להיות שותפים להרפתקה הזאת אז אתה כבר מחויב כלפי האנשים האלה. מחויב להביא תוצר בסוף, שהם יהיו גאים בו וירצו להגיד ״הייתי חלק מזה״. וזאת אנרגיה מאוד גדולה ותמריץ מאוד גדול, כי אין לך הרבה תמריצים בהתחלה אבל יש את היכולת לייצר את הקהילה הזאת סביב הסרט ולגרום לאנשים להיות מבסוטים שהם לקחו עליך את הסיכון הזה. וככה אתה חופר לעצמך בור, כי בעצם אתה פוגש מישהו ואז אומר לו ״עוד חודש אני אשלח לך תסריט״. לא היה לי תסריט, אבל עכשיו אני לא יכול לאכזב אותו, אז אתה יוצר לעצמך דדליינים. המחויבות הזאת לאנשים סביבך, לתת להם גאווה בזה ולא לאכזב אותם, זה מאוד חשוב בעיניי."
