הנה סיפור לא שגרתי על פנינה קולנועית ישראלית ותל אביבית שקצת נשכחה, ועכשיו עושה קאמבק מפתיע: בשנת 1997, הסטודנט איתי לב סיים לערוך את סרט הגמר שלו באוניברסיטת תל אביב, פילם־נואר קטן שמתרחש בין רחובותיה הצפופים של העיר. "חמש דקות בהליכה" מתמקד במקטע שמשתרע בין הלונדון מיניסטור לכיכר רבין ובמרכזו חניון עם רכב שבתא מטענו מוטמנת ערימה נאה של שקיות קוקאין. מה שמתחיל כהברחת סמים פשוטה, רק הולכת ומסתעפת: סמו הוא בלש שהודח מתפקידו במשטרה לאחר שהופלל בפרשיית מין, אבל ממשיך לשבת בפאב "השופטים" ולארוב לרכב החשוד שנמצא בחניון הציבורי ממול. מן הצד השני של אותו החניון, שני שוטרים מתצפתים על הרכב מתוך דירתו של ליאור, סטודנט קנטרן לקולנוע שלא מפסיק לרדות בשחקנים וצוות ההפקה שלו, יום לפני תחילת צילומי סרטו. העניינים כאמור מסתבכים משני צידי המתרס, וסביב סמו וליאור מתהווה גלריית טיפוסים תל אביביים מגוונת אותה מגלם קאסט שחקנים מרשים, בין היתר שרון אלכסנדר, דביר בנדק, נועה תשבי ואלון אבוטבול.
בשנים שלאחר מכן, איתי המשיך לצלם סצנות נוספות וכך הפך את פרויקט הגמר לסרט קולנוע באורך מלא. כמו כל הסרטים בזמנו, המאסטרים, כלומר עותקי הפילם של חומר הצילום המקורי, הופקדו במעבדות בלונדון, ובארץ נותרו רק עותקים באיכות ירודה מאוד שנועדו להקל על תהליך העריכה. בשנת 2000, כשאיתי ביקש להחזיר את חומרי הצילום לארץ ולהרכיב מהם את הסרט הערוך, הוא התבשר שהמאסטרים המקוריים אבדו כליל. זו למעשה מכת מוות לסרט: מצילומי הפילם החדים נותרו רק עותקים דהויים שמזיעים ממאמץ גם על מסך טלוויזיה קטן, שלא לדבר על קולנוע. זה מקרה תקדימי לקולנוע הישראלי ובכל זאת הסרט, בגרסתו הדהויה והבלויה, השתתף בפסטיבל ירושלים וזכה במקום השני (אחרי "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן) ולאחר מכן גם הוקרן כמה פעמים בסינמטק תל אביב. ואז הוא די נעלם – כשגם בטלוויזיה לא מיהרו לשדר אותו בגלל האיכות הנמוכה. אפילו אני, שמתעניין בז'אנר ובעצמי יצרתי פילם־נואר סטודנטיאלי קצר שהשתתף בפסטיבל ירושלים, לא שמעתי עליו. עד שלפני כמה שבועות, תוך שיטוט תמים באתר הסינמטק – גיליתי שהסרט יוקרן ב"גרסת במאי ששופצה באמצעות בינה מלאכותית". התגלית הזו שלחה אותי למסע חיפוש וצפייה בסרט – כמובן בגרסתו המקורית, כי כאמור העותק החדש ייחנך רק בערב יום ראשון הקרוב בסינמטק תל־אביב, קצת אחרי גמר המונדיאל.
"חמש דקות בהליכה", מצטרף לגל של סרטי ז'אנר ישראליים שנוצרו סביב המילניום, כמו "לנגד עיניים מערביות", "אדי קינג" וגם "ימים קפואים". חוץ מזה שכולם יורשים של "החיים על פי אגפא", הם היו הראשונים שממש פעלו בתוך ז'אנרים הוליוודיים ודרך האסתטיקה והמבנה האלו הם עסקו, באופן ישיר יותר או פחות, בסוגיות פוליטיות וחברתיות בישראל. בכולם יש משהו קצת גולמי וראשוני שלא מגיע למימוש מלא לחלוטין, אבל גם יש בהם חן שהזמן רק מיטיב עימו. ביחס לסרטים האחרים, "חמש דקות בהליכה" נצמד לז'אנר ומציע פארודיה פילם־נוארית לפי הספר, קצת בסטייל של האינדי האמריקאי בשנות ה־90. מרגישים פה את ההשפעה של במאים כמו ג'ים ג'רמוש, האל הארטלי וקוונטין טרנטינו, שבתורם הושפעו מאוד מז'אן־לוק גודאר. בסרטים שלהם, השוטרים והגנגסטרים מתגלים כאקסצנטרים ואינפנטילים, ודרך תפניות עלילתיות בלתי סבירות בעליל גם טיפוסים מהיומיום שנקלעים בשוגג לסיטואציה זוכים להפוך לגיבורים לרגע. ההיצמדות הזו מצד אחד הופכת את הסרט ליותר פשוט וקליל, אבל זה לא בהכרח דבר רע. הוא מאוד מהנה וקולח, ומרגיש קצת כמו דיוקן שכונתי, שיגידו עליו שהוא עמוק בבועה התל־אביבית. הבועה הזו מתנפחת ומתנפחת עד שבסוף מתפוצצת – וגם זה קורה באגביות והדחקה, לפני הקפה של הבוקר.
העיר שנשקפת בסרט היא תל אביב של סוף הניינטיז ותחילת האלפיימז, שנמצאת בין שני מצבי צבירה: מצד אחד העיר העברית במדבר הים־תיכוני, שבה השפעות תרבותיות תמיד הגיעו ב"תרגום לעברית" ולרוב מהשוליים, ומצד שני העיר של ההג'נטריפיקציה, ההייטק, המותגים והנדל"ן שהיא היום. תל אביב שהיא כבר קצת "אמריקה" ומנסה להיות בירת תרבות בקנה מידה עולמי. עבור מילניאל כמוני, תל אביבי שנולד וגדל בעיר בשנים האלה, זה מדהים לראות מה השתנה ומה נותר כשהיה, חומרית ורוחנית. למשל, זה כאילו "מפתיע" לראות שבפינת הרחובות שאול המלך וקינג ג'ורג' לא תמיד שכן פלאפל "הקוסם". תפאורת הפילם־נואר שהבמאי איתי לב עוטה על רחובות העיר, גם בזכות הצילום היפהפה של אסף סודרי, בוחנת את המתח הזה בין הפרובינציאלי לגלובלי ובין הפנטזיות של הגיבורים למה שיש בשטח. זה מתגלם בכל הדמויות, שלא מצליחות לגשר על הפער בין ההוויה הפנימית למה שהן משדרות כלפי חוץ. הבלש שמתעקש להפגין ביטחון אבל מסכן את המטרה, הבמאי שרוטן באנשי הצוות שלו והורס גם כשדברים עובדים לטובתו, הברמנית הפגועה שקוראת את עתידה בקלפי טארוט או הגנגסטר הגדול שחי בדירה מעופשת ולובש חלוק שכנראה נגנב ממלון דן. המתח הזה מתנקז – איך לא – לרצח אלים בכיכר רבין, שקוטע זלילת סופגניות בסניף הישראלי הראשון של "דאנקן דונאטס" (באמת היה כזה באבן גבירול, שנסגר והותיר אחריו רק זיכרון מתוק).
תהיתי אם הסרט יכול היה להפוך לקאלט אילולא עותק המאסטר היה אובד באיזה ארכיון לונדוני. גם קל לפנטז אם תל אביב יכלה להיות ניו יורק או פריז, אלמלא הכל בה היה במרחק 5 דקות הליכה. 20 שנה חלפו מאז שהוקרן בגרסתו המקורית ועכשיו, דווקא בגלל שיפור איכות התמונה באמצעות טכנולוגיות של בינה מלאכותית "חמש דקות בהליכה" זוכה לעדנה מחודשת – במובנים מסוימים כזו שמעולם לא הייתה לו לפני. צפיתי רק בגרסה המקורית מ־2003, ומעניין יהיה לראות איך החדות הדיגיטלית, בניגוד לחדות האנלוגית של הפילם האבוד, תציג את הסרט באור חדש. סצנות שירדו בעריכה מהסרט המקורי, שאת חלקן דווקא יצא לי לראות, חוזרות עכשיו ורק תורמות לו. למשל קו עלילה עם דמות עיתונאית (שרון קנטור) היא תוספת מבורכת, ונותנת חיזוק לסך דמויות הנשים שלא תמיד מתבלטות בגרסה המקורית. גם הופעת אורח מרגשת של יצחק קלפטר שהושמטה במקור מסיבות טכניות, מתאפשרת כעת בזכות השיפורים בתמונה. אמנם העיתוי, בסמוך למותו של קלפטר, הוא כנראה מקרי, אך אם תל אביב כבר נכנעה להייטק – לפחות שנוכל להעניק לאמנות שאנחנו יוצרים בה חיים חדשים.
