1
זו העת להתנגד לצנזורה פוליטית
הצנזורה והאיומים בהצהרות נאמנות של שר התרבות מיקי זוהר קטעו הרהורים שהיו לי על ההשפעות של חידושי הבינה המלאכותית על הקולנוע, החל בשדרוג אמצעי ההפקה ההוליוודיים ועד ההכרח האפשרי למצוא מחדש את הקולנועי שבקולנוע בסרטים האמנותיים. מפתה לקשור פה בין המופשט והאמנותי ביותר לבין הארצי והפוליטי ביותר, אבל בשעת משבר כזו אלה הסחות דעת וצריך להציב קו אדום ברור אל מול הצעדים שיוזם השר זהר כדי להפוך את הקולנוע הישראלי, ובפרט את הקולנוע הדוקומנטרי, לקולנוע מגויס. ברור לכולם שהמתקפה על "H2: מעבדת השליטה" של עידית אברהמי ונועם שיזף ו"שני ילדים ביום" של דניאל וקסמן היא רק ההתחלה, והשר זוהר כבר הכריז שיפעל להוסיף סעיפי נאמנות להסכמי קרנות הקולנוע (לפחות אלה שלא עשו זאת עד היום…). אסור שההתנגדות לכך תהיה מנת חלקם של קומץ היוצרים שמעיזים לעסוק בכיבוש בלבד. לא להפיכה מקהילה של אמנים למלחכי פנכה.
קשה לי להאמין שיספיקו הצהרות נקודתיות נפרדות (ומבורכות) של איגודים. כשם שבתעשיית הטלוויזיה, והיוצרים הדוקומנטריים בתוכה, ליכדו שורות לכדי התנגדות מאורגנת, קולגיאלית ורחבה לתכנית של שר התקשורת קרעי לביטול השידור הציבורי, כך נדמה לי שתידרש חומה של כל הקשורים לקולנוע בארץ – יוצרות ויוצרים, תסריטאיות, מפיקים, אנשי מקצועות הסט, איגודים, קרנות, בתי קולנוע, וגם חוקרים, מבקרים וכותבים. וגם הקהל (במקביל לכתיבת שורות אלא התפרסם גילוי הדעת האמיץ של למעלה מ־50 מבכירי הבמאים והבמאיות בישראל כנגד סעיף הנאמנות של קרן רבינוביץ׳). זה יספיק? קשה להיות אופטימי, אבל מותר לחלום. תחת מגף צנזורה, גם זה בסופו של דבר חיפוש של הקולנועי בקולנוע. // יובל פרנס־מדר
2
כשעירום קולנועי הופך לפורנוגרפיה
לאחרונה קראתי את ספרה המעולה של לורה מאלווי, "מוות, 24 פעמים בשנייה", בו היא חוקרת את השפעות העידן הדיגיטלי על הקולנוע. בפרק הלפני אחרון היא בוחנת את הפער בין הרגע הבודד (still) לבין החלק הכולל שלו, שהוא הסרט. הדרך שהיא עושה זאת היא לבחון את האופן שבו האטת ועצירת הסרט מאפשר לבחון את דמות הכוכב – אם במהלך הסרט הכוכב הוא חלק מהטקסט הרץ, דרך עצירת הסרט באמצעים דיגיטליים, זה מאפשר לזוהר שלו, לזהות האמיתית שלו, לצאת כלפי חוץ.
בהקשר של מגדר, הופתעתי שמאלווי אינה מתייחסת כלל אל האופן בו האטת ועצירת הסרט משמשת היום גם עבור היבטים פחות אתיים ויותר בעייתים: מה לגבי סצינות עירום וסקס? כמובן שהעולם הדיגיטלי והטלפונים החכמים הפכו את צריכת התוכן הפורנוגרפי לזמין ונגיש ביותר. אבל מאז שהקולנוע הפך לנגיש עבור הצרכן הביתי, אפשר לראות גם עלייה של פרסום תמונות וסרטונים של סצנות סקס ועירום מסרטים שאין בהם שום קשר לעולם הפורנוגרפיה.
כשעירום מוצג בצורה מתחשבת ולא בעייתית (אני למשל חושב על סרטיו של פיטר גרינאוואי, או על "Hemel" של הבמאית סשה פולק), יש לו כוח רב. עצם הפיכת העירום למשהו שהוא טבעי, אנושי וחושף את העולם הפנימי של הגוף ולא רק החיצוני, יוצר דימויים חזקים שגם עוזרים לנרמל במידה מסויימת משהו שנחשב טאבו. אבל ברגע שעוצרים את הסרט כדי להתמקד בדימוי העירום, ואף מוציאים את הפריים מהרצף הקולנועי-נרטיבי שלו, הוא הופך בקלות להיות משהו פורנוגרפי. במידה מסויימת, זה נוגד את הטענות של מאלווי, שרואה ביכולת לעצור את הנרטיב הקולנועי – אותו היא רואה כגברי – ולפרק אותו לגורמיו, מה שהיא מגדירה כהיבט "נשי". דרך האטת סרט והוצאת הפריים הבודד מהקשרו, דימוי העירום בעצם חוזר והופך להיות עוד מאותו הדבר שמאלווי קנתה את תהילתה בתקיפתו – עונג חזותי גרידא. // דולב אמתי
אלביס מחקה את עצמו
עכשיו, כשבתו נפטרה, רגע לפני שהסרט האחרון עליו יתייצב בשלל קטגוריות באוסקר, אפשר להתפנות לרגע ולחשוב על הדימוי של אלביס בקולנוע. על פניו, לא חסרים סרטים עם אלביס – לסרט האחרון והמוצלח קדמה ביוגרפיה קולנועית מ-1979 שביים ג'ון קרפנטר, ושני סרטים הזויים במקצת על הפגישה של אלביס עם ניקסון. גם סופיה קופולה עובדת עכשיו על סרט מבטיח על אשתו פריסיליה, שלבטח ייגע גם בו. אבל עם כל הכבוד לסרטים הללו, נדמה לי שהדימוי הקולנועי של אלביס הוא קצת אחר. אני צריך עוד לחדד את העניין – אבל נראה לי שעל כל סרט עם אלביס, יש חמישה סרטים עם חקיינים שלו: מ"בליינד ראנר 2048", בו הולגרמת אלביס רוקדת בוגאס, דרך "לב פראי" של לינץ' ועד לסצנה בה סטיץ' מתחפש לאלביס ב"לילו וסטיץ'". יש אינסוף סרטים עם חקייני אלביס – סרטי זומבים, קומדיות כמו "ירח דבש בלאס וגאס" עם ניקולס קייג' ושרה ג'סיקה פרקר, ואפילו הזיות אקספרימנטליות.
זה לא המקום לנתח את קווי הדמיון בין ההתחזויות האלה, אלא להעלות שאלה – למה בקולנוע אלביס לא מסמל (רק) את עצמו, אלא (בעיקר) את החיקוי? למה הדימוי הקולנועי של אלביס הוא של דוד אמריקאי שמשקשק רגליים ומעמיד פנים שהוא מגרייסלנד? לדעתי התשובה קשורה בקריירת הקולנוע של אלביס עצמו – שכיכב בסרטים סוג ז' ומטה, עם עלילות תת-רמה ושירים בלתי-נשכחים. אלביס הוא לא רק המוזיקאי החי הגדול ביותר, אלא גם כוכב הפופ הראשון. ככזה, הוא זכור בעיקר בזכות הכוכבות. בניגוד, נגיד, לבואי או לדילן, הדימוי הקולנועי של אלביס הוא קודם כל סימולקרה: פחות של הזמר עצמו ויותר של הדימוי של הדימוי, של אלביס כחקיין. // גולי דולב-השילוני
3
4
מותו של הקולנוע ושל הסינפיל שבי גם
דווקא בעיר הקודש של הקולנוע חזיתי השנה בגסיסתו האיטית והמרתקת. בהקרנות צהריים (תמיד העדפתי אותן) באולמות הקטנים והישנים של פריז, תוך ישיבה על מושבי עץ חורקים עטופי ריפוד ספוגי ומתפורר, מוקף צלליות זרות המתלחששות בשפה שאינה שלי, צפיתי השנה בהרבה מהסרטים שאני הכי אוהב – כמו שצריך לצפות בהם. התפאורה של האולמות בהם ישבו פעם טריפו, גודאר וחבריהם היתה מושלמת. גם הסרטים שגרמו (ועדיין גורמים) לי להתאהב בקולנוע היו שם: ראיתי את ג'יימס סטיוארט רץ אל ראש מגדל הפעמונים, את הארי דין סטנטון תועה במדבריות האינסופיות של טקסס, את דולי הסיום הנצחי (של הסרט – ושל הקריירה) של טרקובסקי מול הבית המתכלה בלהבות ואת מתקפת הארבה על מרבדי החיטה הזהובים של מאליק. אבל משום מה, סוג מוזר וחדש של חוסר נחת חלחל אלי פתאום: ברוב הסרטים התקשתי להתרכז ולהרגע. אולי זו ההגעה לגיל שלושים שתפסה אותי בלי ששמתי לב (לא באמת האמנתי שהוא יגיע); או טראומת הקורונה שהפכה כל שיעול במושבים לצידי לתופעת אימה וגועל בסגנון "מגרש השדים".
בכל אופן, כמעט בכל ההקרנות הללו (ועל אחת כמה וכמה בהקרנות הסרטים החדשים שיצאו השנה, שמעטים מהם היו שווים את מחיר הכרטיס) הרגשתי פתאום שדווקא היה עדיף לי לצפות בהן בבית. בתזמון ובקצב שלי. שהיה עדיף לתת לדימויים הנצחיים הללו לטהר את המסך הביתי שלי שכבר עייף מדיווחי חדשות, ולהכניס קצת קסם קולנועי דווקא אל המרחב הפרטי. כמו ספר טוב שמונח על המדף – וכשהנפש צריכה להיחלץ ולטייל לרגע אנחנו מסירים ממנו את האבק וקוראים בו קצת. אף פעם לא יהיה תחליף לצפיה קולנועית ביחד עם עוד אנשים, לחוויה של מסך גדול ומערכת סאונד איכותית. אבל בניגוד למה שחשבתי בעבר, ובעזרת כמה סדרות מעולות שבהן צפיתי השנה בבית – איבדתי בהדרגה את השליליות שהייתה לי כלפי הקונספט של צפייה ביתית. פתאום ראיתי גם את היתרונות שלה, ואת הפוטנציאל שלה.
הרי הקולנוע לא ימות בקרוב, אלא ימשיך בגסיסתו המתמשכת. סביר להניח שבעשורים הקרובים ימשיכו מעט מצופים (ואני ביניהם!) לפקוד את האולמות – במיוחד כשיוקרנו קלאסיקות וסרטים ישנים ונדירים – וזו תיחשב חוויה מיוחדת, כמו יציאה לתיאטרון או הופעה. ככל שיעבור הזמן, יציאה לקולנוע תהפוך לאירוע יותר ויותר חריג, ולא הסרט שצופים בו יהיה העניין – אלא עצם העובדה שצופים בו בחוץ, בגדול. פתאום, דווקא בגלל ההרגל לצפות בבית, הצופים שיגיעו מדי פעם לאולמות ישימו שוב לב לפרטים, לניואנסים של סאונד ומיזנסצנה – לכל מה שאמנותי ולא רק טכני בקולנוע, ולכל מה שהמסך הביתי לא יכול לתת. ככה אולי תחזור בהדרגה ההילה שאפפה את הקולנוע בשנים הגדולות שלו.
אבל גם יכול להיות שזה רק אני שמשתנה – ומעוניין להשיב תשוקה שהרגשתי פעם, כשראיתי את הסרטים הגדולים של חיי לראשונה. // גדי רימר
