מספיק מבט חטוף על תקציר ״אי-אה״, סרטו החדש של הבמאי הפולני הותיק יז׳י סקולימובסקי, כדי לעורר השוואות לבדו לקלאסיקה הקולנועית של רובר ברסון – ״בלתזאר״. כמו ״בלתזאר״, גם "אי-אה" עוסק בתלאות חייו של חמור העובר בין מספר ידיים, במבנה שניתן לתאר כאפיזודיאלי. הוא גם מצטרף לתופעה עכשווית של סרטים מהשנים האחרונות שיצרו הזדהות עם גיבור בעל חיים, כגון ״גונדה״ של ויקטור קוסקובסקי או ״פרה״ של אנדראה ארנולד. לכן, על אף ההשראה המובהקת (ומוצהרת מצד סקולימובסקי) המטילה רושם כי ״אי-אה״ הוא למעשה וריאציה או רימייק למקור של ברסון, זה סרט ייחודי העומד בפני עצמו, שמצדיק התייחסות נפרדת. כעת, לאחר שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון וקיבל לאחרונה מועמדות אוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, הוא מגיע גם להפצה בבתי הקולנוע בישראל.
כבר מן ההתחלה, מתבלט כי הסגנון הוויזואלי בו נוקט סקולימובסקי בסרט מהווה ניגוד מוחלט לצנע המאפיין את הקולנוע הברסוני. במקום סגפנות ומינימליזם, הסרט מאופיין בנטיות מקסימליסטיות במהותן, אשר מתבטאות בין השאר בדימויים אקספרסיביים ולעיתים על גבול המופשטים, שימוש מודגש חוזר בצבע האדום ומוזיקה נוכחת ובולטת במיוחד בקטעים מסוימים. סקולימובסקי מחפש באמצעים מוקצנים אלה את הפואטיות שברסון מצא בסגפנותו, ורגעים יפים רבים מצליחים לבטא את רעיונותיו גם בכוח הדימוי הקולנועי בלבד. גישתו הקולנועית נועזת, וגם כאשר היא לא לגמרי עובדת, היא לפחות מבדלת במובהק את הסרט ומעניקה לו את ייחודו. השאיפה ליצירת ההזדהות מקבלת ביטוי בהזרה סגנונית: לעיתים תכופות, הצילום בסרט שואף להציג את העולם דרך נקודת מבטו הסובייקטיבית של אי-אה החמור, בין אם בעזרת צילום בגובה עיניו, שוטים מנקודת המבט של אי-אה ואפילו דימויים שניתן לפרש כנובעים מתודעתו.
העלילה, לעומת זאת, פשוטה בהרבה. לאחר שבתחילה החמור אי-אה נלקח מהקרקס בו הופיע יחד עם קסנדרה, נערה שאיתה נוצר לו קשר מיוחד וגעגועיו אליה יונכחו לאורך הסרט, האפיזודות בתחנות השונות במסעו לאורך הסרט מצומצמות ברובן כמעט לפשטות ההכרחית. צמצום זה מתבטא גם באורכו של הסרט, אשר עומד על פחות משעה וחצי. גם הבחירה הזו בסך הכל משתלמת, וסקולימובסקי מצליח להעביר הרבה גם במעט. אך עם זאת, ישנם חלקים מסוימים, בעיקר אלו שמתמקדים יותר בדמויות אנושיות שנקלעות בדרכו של אי-אה, שבהם ההימנעות מפיתוח והתעמקות מובילה לתחושה של חוסר מיצוי או חיוניות, מה שאי אפשר לומר על הקטעים המתמקדים בדמותו של החמור.
מעבר לעיסוק המתבקש ביחס האדם לחיות, אפשר למצוא בסרט גם בחינה של הגבול בין מה שנהוג להגדיר כאנושי לעומת חייתי. זה מתבטא למשל בדמויות אדם אשר מתנהגות באלימות ״חייתית״ או לעיתים אף מאתגרות איסורים חברתיים מסוימים, ולעומת זאת עומדת מנגד דמותו של אי-אה החמור ש״מואנש״ על ידי סקולימובסקי באופן המעורר הזדהות איתו ועם רגשותיו. הזדהות זאת מתבטאת לא רק במישור הצפוי יותר, של כאב ברגעים מסוימים בהם סובל מידי אדם, אלא גם הזדהות עם רגשות כמו געגוע, פחד ותחושת חריגות שאפשר למצוא למשל במבטו של אי-אה על חיות אחרות כמו כלבים וסוסים. לצד אלמנטי ההאנשה, ההזדהות למעשה לא נובעת רק ממציאת דפוסים שיכולים להידמות כאנושיים בדמות של חמור. ובעוד שאצל רובר ברסון ניתן לטעון החמור היה לפני הכל סמל, נדמה כי שאיפתו של סקולימובסקי היא להתייחס אל החמור כאל דמות במלוא מובן המילה.
גורם מרכזי נוסף אשר מסייע רבות ליצירת ההזדהות הוא הופעתם המשולבת של שישיית החמורים אשר מגלמים את אי-אה לאורך הסרט. סקולימובסקי מצליח לרקום הופעה אחידה ומגובשת מתוך שילוב ששת החמורים, ומציג לראווה היטב את עיניהם הגדולות בקלוז-אפים אקספרסיביים המצליחים להביע רגש ומשמעות גם בדממה. כאשר כל הדמויות האנושיות זוכות לזמן מסך מצומצם יותר משמעותית, וגם שחקנית בקנה המידה של איזבל הופר מקבלת בסרט רק תפקיד קצרצר, החמורים נושאים בהצלחה את מרבית משקל הסרט על גבם. בעזרתם, סקולימובסקי מצליח בשאיפתו לבטא את נקודת מבטו של דמות החמור על העולם באופן שמסייע ליצירת ההזדהות ואמפתיה. לכן, כשמופיעה בסיום כותרת לפיה הסרט נעשה מתוך אהבה לחיות ולטבע, גם על אף הדרך שאי-אה החמור נאלץ לעבור בהחלט ניתן להאמין לה.
