חגיגה לקולנוע: מחשבות על כמה מהסרטים הבולטים של פסטיבל ירושלים

איך מצלמים שואה? ״הגבול הירוק״ של אניישקה הולנד הוא, במודע ובמכוון, סרט מיושן, כזה שהסגנון שלו – האכזריות הבלתי נתפסת, רגעי האנושיות הקטנים, השחור לבן –  מזכירים לנו ישר סרטי שואה מהסוג שמשודר בערבי זיכרון ועל מסך קטן באוטובוסים במסע לפולין. אבל הגבול הירוק אינו סרט על השואה הרחוקה היסטורית, אלא על הווה קרוב ונוכח, על זוועות שעדיין מתרחשות,  והשילוב הזה, ההשוואה שלא נאמרת בקול, מעורר זעזוע של הבלתי נתפס. הסרט הפולני עוקב אחרי קבוצות פליטים מאזורי מלחמה, בעיקר מסוריה ואפגניסטן, המנסים לתפוס מקלט באירופה, להיכנס לפולין דרך השטח המיוער בגבול עם בלארוס, כששומרי הגבול מעבירים אותם תלאות הנעות בין הקפקאיות לבלתי אנושיות. 

בהמשך נעקוב גם אחרי שומרי הגבול שאחראים לאכזריות זו ונראה את סיפורם, ואחרי אקטיביסטים המנסים לסייע לפליטים, בשורת עלילות מתפצלות ומתאחדות מהסוג שיצא מהאופנה בקולנוע פוליטי וחברתי אבל פה מרגיש חי ומעשיר את הסרט, נותן לו להיות יותר מדבר אחד.במידה מסוימת אפשר להסתכל על הגבול הירוק כסרט משלים לאיזור העניין של ג׳ונתן גלייזר, או טרנזיט של כריסטיאן פצולד, סרטים שמשתמשים בטכניקות שונות על מנת לחבר בין הפשיזם מספרי ההיסטוריה לזה שנבנה מול עינינו כעת. אלא בזמן שבסרטים אלו, שלקחו את סרט השואה והפכו אותו למודרני להפליא, יש משהו לעיתים אינטלקטואלי, בסרט של הולנד העשייה הקלאסית והסוחפת, ביחד עם חוסר המצמוץ שלו מול אימה אנושית, גורמים לכך שחווית הצפייה בו היא בראש ובראשונה עוצמתית ומטלטלת. לא הרהור על המצב אלא דחיפה שלו לפרצוף שקוראת לך לעשות משהו על מנת להאמין שהאנושיות שלך עדיין קיימת, שאתה לא חי עם הזוועות המוצגות בסרט בשלום.

שווה להזכיר שהישירות הפוליטית הזו של הסרט גרמה לבמאית לספוג גינויים רבים מצד גורמים ימניים במדינתה, כאשר שר המשפטים השווה אותו לתעמולה נאצית אנטי פולנית, וממשלת פולין דרשה מבתי הקולנוע להקרין לפני הסרט סרטון הסברה ממשלתי על מנת ״לאזן״ את התמונה המוצגת בו. תגובה מבוהלת זו מעידה רבות על הדחיפות הפוליטית של סרטה של הולנד, שמתעקש להיות מגושם וישיר ואכזרי, ולהציע גם פתרונות וקריאות לשינוי. מי ייתן ויותר סרטים יבינו את חומרת הרגע ההיסטורי באופן כה מטלטל כמו סרט זה.  // דניאל בלום