בסצנה הראשונה בסרטו החדש של אלמודובר, "החדר הסמוך", נשאלת דמותה של אינגריד (ג'וליאן מור) מדוע היא כל כך מפחדת מהמוות. היא עונה שהיא מתקשה לתפוס איך דבר שהיה כל כך יפה ומלא חיים לפני רגע, יכול פשוט להסתיים ולהיעלם.
אינגריד היא סופרת שזה עתה הוציאה ספר חדש ומצליח. לצופה לא מנדבים פרטים אודות עלילתו, מלבד שהוא עוסק במוות ובפחד העצום שלה ממנו. כאשר אינגריד מגלה שחברתה הוותיקה, מרתה (טילדה סווינטון), אותה לא ראתה שנים רבות, מאושפזת בבית חולים עם סרטן בשלב מתקדם, היא חשה לבקר אותה. לאחר שהן מבלות זמן מה יחדיו, מבקשת מרתה מאינגריד את הבלתי נתפס, ללוות אותה בחודש האחרון של חייה, עד שתרגיש שהיא מוכנה לעזוב את העולם ותיקח כדור להמתת חסד (בארצות הברית, היכן שסרטו דובר האנגלית הראשון של אלמודובר מתרחש, הפעילות הזו עדיין לא חוקית).
הבקשה של מרתה, שלא להיות לבדה בסוף חייה ולהימנע מגסיסה ארוכה ומלאת ייסורים, נוגעת ללב ואינגריד מסכימה. אך מדוע שהסופרת המצליחה תעזוב את חייה, תיקח על עצמה עול רגשי כבד כל כך (ולמעשה שותפות לפשע) ותחווה את מה שהוצהר רגע לפני כן שהוא הפחד הגדול ביותר שלה? מדוע אינגריד ומרתה לא התראו כל כך הרבה שנים? מה היה טיב היחסים ביניהן לפני כן?
השאלות האלה לא זוכות למענה במהלך הסרט והצופה נאלץ לחיות עם ספק שהולך וגדל ככל שהסרט נמשך. על אף ש"החדר הסמוך" מבקש לעסוק בחברות, חיים, מוות ובגסיסה, העולם בו חיות מרתה ואינגריד הוא עולם סטרילי. העיצוב האמנותי המדוקדק והמודגש משרים תחושה מנוכרת.
באחת הסצנות, כשמרתה קוטעת את אינגריד כדי להסב את תשומת לבה לשלג היפה שיורד על גבי קווי המתאר של בנייני ניו יורק, התמונה נראית כה מלאכותית עד כי הרגשתי שאני צופה בפרסומת לבושם. המלאכותיות חולשת על כל אלמנט בסרט, החל מהמבע ועד הדיאלוגים, הלבוש והדמויות. מרתה ואינגריד מתענגות על אסתטיקה, סרטים, ספרים, לבוש צבעוני, בית יפה באמצע היער ולרגע לא מרשות לעצמן לעסוק במה שלא נעים לעין או ללב. גם המוות שנוכח בדיאלוגים רבים בסרט, מופיע בהם רק כקונספט פילוסופי טראגי, ולא כעניין יום-יומי, מכוער ואמיתי.
במהלך הצפייה חשבתי על אחד מהסרטים האהובים עליי "אני, ארל וזאת שעומדת למות" (2014), אשר עוסק בדומה ל"החדר הסמוך" בחברות שנרקמת בין נער בריא ובחורה שגוססת מסרטן. על אף שהוא מתקיים בז'אנר סרטי המתבגרים, הוא מצליח להמחיש את האבסורד שבהתקרבות עמוקה לאדם בצל פרידה בלתי נמנעת שמממשת לבוא ואת היופי שבחיבור אנושי ואהבה אמיתית. לעומת זאת, הניסיון של אלמודובר לעסוק בתמות האלו מרגיש כמעט ציני. אינגריד מתייחסת למרתה כשם הייתה קדושה מעונה שמקריבה את חייה למען האנושות, ולא כמו חברה אוהבת שמבקשת להתקרב ולהכיר אותה באמת. היא לא מערערת על דבריה או חולקת מעצמה, היא שם רק כדי לחוות את אור השמש האחרון ממי שהיא רואה כאדם יוצא דופן ובכך מתפקדת כחצי עדה – חצי קדושה מעונה בעצמה.
יותר מסרט על מוות, זהו סרט שעוסק בהסתכלות של דמות על עברה ועל חייה, וניסיונה לסכם ולהגיע לשלווה. בסרטו "כאב ותהילה" משנת 2019 הציג אלמודובר גם כן הסתכלות של במאי מתבגר על עברו, ניתוחו וניסיון לפרק אותו ולהבין אותו, תוך כדי שהוא מנסה לחיות את ההווה. שם, הוא הפליא לחשוף בדרך מתוחכמת כיצד אותה רטרוספקטיבה עצמית, תהיה אנושית ככל שתהיה, הינה גם מתעתעת ואינה נאמנה לחלוטין למציאות. אולם ב"החדר הסמוך" נגועה השהייה בעבר בתמציתיות יתר, פלסטיקיות והצגת תבנית של סיבה ותוצאה שמא היו הוכחה של בעיה גיאומטרית.
אחד הדברים האהובים עליי בסרטיו של אלמודובר הוא התחושה של ההגזמה המודעת. הדמויות שלו תמיד גדולות מהחיים, פועלות בקיצוניות במרחב. הוא לא חושש מאובר-דרמטיות או ממעשים שלא מתיישבים עם ההיגיון הבריא. צפייה בסרטיו היא כמו אכילת תבשיל רב טעמים ותבלינים, שמורגשים כל אחד היטב על החך. באחד מהראיונות איתה, הסבירה סווינטון כי "החדר הסמוך" הוא סרטו ה"רגוע" ביותר. היא מספרת כי רצו לייצר עדינות ופואטיות וכי זהו כנראה הסרט הכי פחות דרמטי שלו. התחושה שנוצרה היא יותר כמו מישהו שרצה שלתבשיל שלו תהיה מעט מתיקות ולכן החליט לשפוך קילו סוכר פנימה.
