אתי הילסום הייתה אישה צעירה שחיה באמסטרדם בשנות ה־40, סטודנטית מבריקה, יהודייה-רוסייה, שנרצחה באושוויץ רגע לפני יום הולדתה ה־30. יומניה שנכתבו בין השנים 1941–1943 (שנת הירצחה) פורסמו לראשונה בשנות ה־80 בהולנד ומוכרים בישראל תחת השם ״השמיים בתוכי״. שמעתי עליהם לראשונה מחברה שתיארה את אתי כ״אנה פרנק שעושה סקס והולכת לטיפול פסיכולוגי״. מאז, במשך שנתיים, קראתי את הספר הזה שוב ושוב – כמו תפילה. זו יצירה חשופה, חכמה וגולמית, שבה מצאתי את עצמי ואולי גם חקרתי בעזרתה צדדים בעצמי שחששתי לגשת אליהם. המילים שלי אולי נשמעות דרמטיות, אבל אין דרך אחרת לדבר על הכתיבה של הילסום: היא עוסקת בחיים ובמוות, באמונה, באהבה, בסבל ובעונג – ובאותה נשימה גם במשימות יומיומיות, ברכיבה על אופניים. אני באמת מאמינה שזו קריאה חובה. לא רק כי חשוב להנציח את אתי, אלא כי ״השמיים שבתוכי״ הוא טקסט שיכול, בפשטות, לעזור לנו לחיות חיים מלאים יותר.
היומנים האלה זכו לאחרונה לעיבוד קולנועי-טלוויזיוני חדש של חגי לוי (״בטיפול״, ״הנערים״, ״תמונות מחיי נישואין״), בדמות סדרה בת שישה חלקים לגוף השידור ארטה, שמוקרנים החל מהיום גם כסרט בשני חלקים.
לעבד טקסט כה עמוס וטעון, שבו כל שורה מרגישה כמו גילוי, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אך העיבוד הזה הותיר אותי מוצפת רגשית ומרוממת נפש. לוי עבד על הסדרה עשור, וזה ניכר. הוא מצליח לייצר חוויית רצף תודעה, כמעט כמו קריאה ביומן עצמו, ולהפיח חיים בתהליך הכתיבה של אתי. הסדרה מתחילה כאשר אתי היא אישה צעירה, שברירית וחרדתית המתמודדת עם עומס רגשי עצום. אך דרך הקשר המתפתח בינה לבין המטפל שלה, יוליוס ספיר (פסיכולוג יהודי גרמני שפיתח שיטת קריאה בכף היד), היא לומדת לקבל את החיים והסבל כחלק בלתי נפרד זה מזה. ואף יותר מזה, באמצעות כתיבה, תפילה וכניעה היא מגלה בתוכה את האלוהות הפרטית שלה.
ככל שהגזירות על היהודים בהולנד מחריפות והחיים נהיים קשים, חסרי ודאות וקלסטרופוביים, עולמה הפנימי של אתי מתרחב, וכפי שהיא כותבת: ״השמיים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעליי״. על כן ״אתי״ הוא קודם כל סיפור על גילוי של חוזקות פנימיות עצומות, וכשהסדרה נגמרת אתי היא אישה אחרת, גיבורה אנושית, סדוקה ובה בעת כמעט בלתי מנוצחת.
לוי ממקם את הסדרה בזמן עכשווי – בחירה נועזת שמוחקת את המרחק בין אז לעכשיו. הרחובות, הבתים, האופניים – כמעט זהים. וכך גם בני האדם. השואה, כך נדמה, איננה רק זיכרון היסטורי, אלא אפשרות ממשית שקיימת בתוך האדם תמיד. בסצנה מרתקת במיוחד מהחלק השני של הסדרה, אתי וחברה קלאס מתעמתים ארוכות. הוא טוען ששנאתו לפשיסטים טבעית, והיא מתעקשת שהשנאה עצמה היא המחלה – והיכולת למצוא חמלה, גם כלפי האויב, היא המרפא. הסצנה הזו מהדהדת עמוק, וממקמת את ״אתי״ כיצירה שמתעלה על הסיפור היהודי – וכמה זה חשוב עכשיו שהקהל הישראלי ישמע את הדברים הללו גם הם.
הבחירה של לוי לצלם באור טבעי, כמעט מסנוור, יוצרת תחושת מציאות חיה ונושמת. האור שוטף גם את הרגעים האפלים ביותר, מזכיר שזוועות אינן מתרחשות במחשכים אלא באור יום – בידי אנשים רגילים. המצלמה נצמדת לגופה ולפניה של אתי, לעיתים עד כדי תחושת נשימה משותפת, ומצליחה לרגעים להפוך למבטה הפנימי. כל זה היה קורס לולא השחקנית הראשית (יוליה וינדישבאוור), שמגלמת את אתי באותנטיות נדירה ובחיוניות שוברת לב. מבטה בוער, חיוכה מפתיע ברגעים לא צפויים, והיא מצליחה לנוע בין כאב עצום לשובבות כמעט ילדותית. בחלק הראשון של הסדרה, הרכיבה שלה על אופניים – תנועת הגוף, הרוח על פניה – מבטאת בעיניי את ליבת החופש הנשי. היא נעה במרחב בדרכה שלה, והיא בעלת המבט. נדיר לראות דמות נשית שמחזיקה כך את המורכבות של עונג, סוכנות וחמלה.
הקשר בין אתי ליוליוס הופך לרומנטי ומשמעותי, אך מעל הכל זהו חיבור אינטלקטואלי ורוחני בין אישה צעירה לגבר מבוגר. בתוך כאוס מוסרי ופיזי, הם מוצאים עדינות וכבוד – והאהבה הזו מספקת לאתי קרקע להתפתחות אישית. אין כאן רעש וצלצולים או עיסוק מייגע בפערי גילאים – לוי מתאר את הקשר הזה ברגישות ובאיפוק נדירים, ויוצר אינטימיות שלא נראתה כך זמן רב על המסך.
בסיום הצפייה, אחרי בכי ארוך, הרגשתי נקייה. מוזר לחשוב שסדרה יכולה לחולל תחושה כזו. אולי זה פשוט הרגע שבו היא פגשה אותי, אחרי שנים של שאלות פנימיות ובלבול מוסרי בתוך המלחמה בארץ. אבל אני לא מגזימה כשאני אומרת ש״אתי״ היא צפייה חובה. זוהי יצירה מסחררת ומשחררת באופן עמוק. כשסיימתי לקרוא את ״השמיים שבתוכי״ הרגשתי צורך עז לכתוב. עכשיו, אחרי הצפייה ב״אתי״ הרגשתי צורך לצאת החוצה, ליצור ולחיות.
