אני זוכרת את הפעם הראשונה שצפיתי בפרסונה, עם הוריי. משום מקום הופיעה סצנת המונולוג של אלמה ונעתי באי נוחות במושבי. חשתי כי אני מציצה לרגע אינטימי, ארוטי ועצוב. עלו בי תחושות של גועל ומשיכה.
נזכרתי בחוויית צפייה זו כשהתבקשתי לעסוק במגע. כה מסקרנת האפשרות לדבר על זיכרון של מגע, כך שהוא עצמו מעורר תחושה. אספתי סצנות מסרטים וסדרות בהן נשים, בעיקר, מספרות בקולן על זיכרון של חוויה מינית. נדמה שקשה למצוא מונולוג על זיכרון מיני שאינו נוגע, באופן כזה או אחר, בטראומה. ב"עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק (1999) ו"פרסונה" של אינגמר ברגמן (1966), מצאתי קשר, אולי ישיר, בין שתי הנשים. שני סרטים שביימו שני במאים גבריים, דומיננטיים, בהן שתי נשים המדברות על זיכרון של תחושות מיניות משוחררות, לא נורמטיביות לכאורה. ושתיהן כואבות. הן אולי מדברות בשקט, נאבדות בתוך זיכרונן, אך הן מספרות כדי להישמע. זו אולי זעקה, או געגוע למי שהיו, או אולי הן מספרות כדי להפעיל את המאזין. אינני מחפשת להביע ביקורת, מטרתי היא לנסות לבחון כיצד שתי הסצנות משוחחות זו עם זו.
