electric-dragon-80000-v-1200-1200-675-675-crop-000000

מגע של עיר: מטמורפוזה מתכתית בסרטיהם של שיניה צוקמוטו וסוגו אישי

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

בשנה שעברה, הבמאית ג'וליה דוקורנו זכתה בפרס דקל הזהב על סרטה האחרון – "טיטאן" (2021). הסרט, שעוסק ביחסים מיניים בין רכב לבני אנוש, הוא מסרטי הז'אנר הראשונים שלוקחים את הפרס הגדול בפסטיבל קאן. דוקורנו מצטרפת למסורת של יוצרי קולנוע שבוחרים להחליף את המגע האנושי במגע מכני עם מתכות וכלי רכב, כמו למשל הבמאי דיוויד קרוננברג בסרטו "התרסקות" (1996). אבל אם יש שני יוצרים שעסקו במגע אדם עם מתכות בצורה הכי קיצונית שניתן להעלות על הדעת, אלו כנראה הבמאים שיניה צוקמוטו וסוגו אישי, שהיו ממובילי הסייברפאנק בקולנוע היפני. במאמר זה אתרכז בעיקר בסרטיהם הידועים, ויש שיגידו לשמצה, "טטסו: איש הברזל" (1989) של צוקמוטו ו"דרקון חשמלי 80000 וולט" (2001) של אישי, ואציג איך בשני הסרטים המגע האנושי בין בני אדם מוחלף במגע עם מתכות, שבא לידי ביטוי בעיקר בהתפרצויות אלימות. אבחן איך בשניהם האדם אבוד בעולם המודרני ואת המגע האנושי החם והאוהב מחליף מגע אלים בהכרח עם מתכות, ואנרגיות תעשייתיות כמו זרמי חשמל, עד שבאופן בלתי נמנע האדם נהפך ליצור כלאיים, בין אדם למכונה.

מלבד אסתטיקה של צילום בשחור־לבן מחוספס ומלא בתנועה, והצגה ישירה ומופרזת מעשי אלימות ומין, סרטיהם של צוקמוטו ואישי דומים גם בעיסוקם הקבוע בחיי האדם הפשוט בעולם המודרני, ובזרות האינדיבידואל בתוך חיי העיר. כמובן, נושאים אלה מעוררים עניין בחברה המוסרנית בכלל – "ההמון" (1928) של קינג וידור ו-"זמנים מודרניים" (1936) של צ'ארלי צ'פלין הן רק שתי דוגמאות מוקדמות לכך, והיפניים, במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, לא יוצאים מהכלל בנושא, למשל בסרט של הירושי טשיגהרה "פנים של אחר" (1962) ו"סיפור טוקיו" (1953) של יסוג'ירו אוזו. עם זאת, שיניה צוקמוטו וסוגו מתחו את העיסוק בעיר המודרנית לנקודת קיצון פנטסטית, ועסקו במקומו של האדם בעיר העתידנית, במסגרת תת-ז'אנר של המדע־הבדיוני המכונה סייברפאנק.

הסייברפאנק נולד בספרות האמריקאית והבריטית של שנות השישים והשבעים, עם יצירות שתיארו עולמות עתידניים בהם תאגידים מסחריים הם הריבון, והאדם נסמך על אמצעים טכנולוגיים עד לרמה בה זהותו האנושית מטשטשת. בין סופרי הסייברפאנק הבולטים אפשר למנות את וויליאם גיבסון ופיליפ קיי דיק. כזרם קולנועי, הסייברפאנק פרח לאורך שנות ה-80, בסרטים כמו "בלייד ראנר" (1982), "וידאודרום" (1983) ו"רובוקופ" (1987), ושיאו נמשך עד סוף שנות ה-90, עם "מטריקס" (1999) ו"דו"ח מיוחד" (2002). הקולנוע היפני אימץ לחיקו את הז'אנר באופן מיוחד, בעיקר בסרטי האנימה "אקירה" (1988) ו"הרוח במעטפת" (1995), לצד הסרטים של אישי, צוקמוטו (שהושפע במיוחד מהסרטים המוקדמים של קרוננברג) ובמאים נוספים.

עיר הסייברפאנק העתידנית ב"אקירה"

סרטי הסייברפאנק פרחו ביפן באותה התקופה לאחר תום "הנס הכלכלי היפני" – התקופה בין מלחמת העולם השנייה למלחמה הקרה שבמסגרתה יפן חוותה צמיחה אדירה ומודרניזציה מואצת, ובקרב הציבור היפני נוצרה תחושת אופוריה. בסוף שנות השמונים, קריסת בועת הנדל"ן הובילה למשבר כלכלי ולמה שכונה "העשור האבוד", שבפועל נמשך יותר מעשור. יפנים רבים הרגישו אבודים וחסרי עתיד בתוך המרחבים העירוניים והתעשייתיים הענקיים שצמחו במהרה, בזמן שהכפרים נהפכו לאיזורי רפאים. הערים העתידניות של הסייברפאנק שיקפו את התחושה שבאה בעקבות הקריסה וביקרו את האופוריה שקדמה לה, באופן שמזכיר במקצת את את הביטוי הקולנועי של המשבר הכלכלי הגרמני בשנות ה-20 בסרטים אקספרסיוניסטים.     

“We can rust the world into the dust of the universe”

שיניה צוקמוטו הוא במאי, עורך, שחקן, צלם ומעצב אמנותי שנולד בטוקיו בשנת 1960. כמות כזו של תפקידים מקצועיים מאפיינת הרבה פעמים יוצרים חובבים ומרושלים כמו טומי ויזו, אך צוקמוטו הוא במאי פורה מאין כמוהו שהתחיל ליצור כבר בגיל 14. עד לימודיו בקולג' הספיק ליצור מספר סרטים כולל סרט באורך שעתיים שצולם במצלמת ה-8 מילימטר של אביו. בתחילת חייו הבוגרים, צוקמוטו החל לעבוד כבמאי פרסומות, אבל הרגיש לכוד בקריירה מנוכרת לאמנות, ותסכולו האישי מהעבודה כנראה השפיע על התסכול והזרות שמרגישים גיבורי סרטיו. בהקשר זה מעניין לציין שאביו שהיה גם הוא חלק מתעשיית הפרסום העביר ביקורת על היצירות של בנו מאז שהיה ילד קטן, סלד מהעשייה שלו ואפילו סילק אותו מהבית אחרי שהתפטר מעבודתו כבמאי פרסומות והחליט לחזור לצלם סרטים עצמאיים.

ל"טטסו: אש הברזל" הוא הגיע אחרי שיצר שני סרטים, אחד ארוך ושני קצר, שבהם פיתח את הסגנון שלו. הסרט הארוך, "Adventures of Electric Boy" מ-1987, מספר על ילד בבית ספר שמתעללים בו בגלל שיש לו עמוד חשמל הצומח לו מהגב. מלבד שימוש ניסיוני באפקטים מיוחדים, הסרט משלב מספר ז'אנרים: קומדיית נעורים, סרט מדע בדיוני דיסטופי, וסרט ערפדים. הסרט הקצר שקדם לו בשנה נקרא "The Phantom of Regular Size" ולמעשה היה סקיצה קצרה של "טטסו", עם עלילה דומה ובהשתתפות אותו צוות השחקנים.

כדי לתת ביטוי לשינויים הגופניים הבלתי טבעים שעוברים גיבוריו צוקמוטו משתמש בסרטיו באפקטים קולנועיים מגוונים, כשהטכניקה שמזוהה עימו יותר מכל היא אנימציית סטופ־מושן (Stop Motion). צוקמוטו שכלל סוג ספציפי של סטופ מושן שנקרא פיקסליישן (Pixilation), טכניקה בה מחברים תמונות סטילס של בני אדם, במקום ציורים או בובות, כדי לשוות להם תנועה מלאכותית (במאי אחר שמתמחה בטכניקה זו הוא יאן שוואנקמאייר הצ'כי). באמצעות הטכניקה הזו הוא מצליח להעביר את הטרנספורמציה והתנועה המכנית של גיבוריו לאנשים שעל גופם משתלטת מתכת, חלק אחרי חלק, עד לאבדן של צורה אנושית. לצד הדימוי החזותי, צוקמוטו שיקף את הטרנספורמציה בפס־הקול של סרטיו באמצעות קטעי מוזיקה תעשייתית בעלת צליל מתכתי. תחילה השתמש ביצירות של להקות כמו "ת'רובינג גריסל" ו-"פאבליק אימג' לימיטד", והחל מ"טטסו: איש הברזל" שיתף פעולה עם המלחין היפני צ'ו אישיקאווה.

מתוך: "טטסו: איש הברזל"

"טטסו: איש הברזל" מתחיל בפרולוג מסתורי במיוחד. המצלמה עוקבת אחרי גבו של אדם בסרבל עבודה, כך שאנחנו לא רואים את פרצופו. הוא נכנס אל חדר מלוכלך הממוקם באחורי מפעל רועש ופושט את הסרבל שלו, ומתחיל לפצוע לעצמו את הרגל ולהכניס לתוכה מתכות. הדימוי הגרפי מעורר גועל בצופי הסרט, בזמן שהדמות דווקא מגיעה לאקסטזה מהכאב, שמומחשת על המסך באמצעות מונטאז' של תמונות אצנים שריריים הנשרפים בפיצוץ. הפער הזה מדגיש את אובדן האנושיות שלו. כשרימות מתחילות לזחול בפצע שלו, האיש המסתורי נבהל, וגם אנחנו כצופים לא יכולים להתחמק מהדימוי הגרפי הזה, שמצולם בקלוז־אפ חודרני. בלהט רגשותיו, האיש רץ אל הכביש שמחוץ למפעל, ונדרס באופן פתאומי, בדימוי המלווה, באירוניות רבה, דווקא במוזיקת ג'אז רך. הפרולוג נקטע לאחר הדריסה, ורק בהמשך הסרט יתגלה לנו שאותו האיש המסתורי הוא דמות הקרויה "פטישיסט המתכת", אותו מגלם צוקמוטו עצמו.

לאחר הפרולוג אנחנו פוגשים את "איש המכירות", דמות שמאפיינת אנשי מכירות ועסקים רבים בטוקיו. איש המכירות שלנו מרגיש אימפוטנט מול העיר והלחצים המודרניים, וחייו מלאים חרדות ממגע עם מתכת המחליף מגע אנושי אינטימי: הוא מכין נקניקייה עבור בת זוגו, וכשהיא אוכלת אותה באופן מגרה, אל העוררות המינית שלו חודרים רשרושי מתכת. בסצנה אחרת, אנו רואים את בת הזוג חודרת אליו עם צינור פאלי דמוי נחש. כאשר איש המכירות שלנו מתעורר לצד בת זוגו הרדומה ומבין שזה לא היה אלא חלום מסויט, הוא גם מבחין שחלק מהלחי שלו נהפכה לפיסת מתכת, מרגע זה מתחילה הטרנספורמציה המסתורית שלו לאיש ברזל, בתהליך הדומה להתפשטות מחלה. בסצנה מכריעה איש המכירות הורג בשוגג את בת זוגו במהלך קיום יחסי מין, כשאיבר מינו נהפך לכלי דמוי מקדחה. המגע המתכתי האלים מנצח את המגע הרך האנושי ברגע שמשלים את הטרנספורמציה שלו לאיש ברזל.

בהמשך הסרט איש המכירות מגלה שפטישיסט המתכות, האיש המסתורי מהפרולוג, הוא זה שהדביק אותו בוירוס המתכתי. פטישיסט המתכות למעשה נקם באיש המכירות על שהאחרון דרס אותו בתאונה המסתורית שתוארה בתחילת הסרט. כעת, איש המכירות רוצה לנקום בחזרה על מות בת זוגו, אבל לאחר קרב ארוך איש המכירות נאלץ להתאחד עם אויבו, לאחר שהוא בולע אותו, וכתצואה מכך שניהם מתמזגים יחדיו במרחב דמוי רחם. צוקמוטו מציג את המיזוג הזה תוך שימוש בפיקסלישיין, האפקט שמשווה לשתי הדמויות תנועה מכנית ולא אנושית, ובכך הטרנספורמציה מסתיימת סופית כשאיש הברזל החדש בוקע מבטנו של איש המכירות.

מתוך: "טטסו: איש הברזל"

כדי להתמודד עם הפחד שלו מן האורבניות המנוכרת של טוקיו, איש המכירות נאלץ להזדווג עם פטישיסט המתכת ולעבור מטמורפוזה לישות חדשה, יצור כלאיים שרק רוצה להרוס את טוקיו וליצור סדר אנושי חדש. העיר אצל צוקמוטו מרחיקה את הדחפים הטבעיים של האדם, האינסטינקטים שלו מדוכאים. גיבוריו של צוקמוטו נדחפים החוצה מאזור הנוחות שלהם ועוברים התפתחות נפשית ופיזית, ורק כשהם מגיעים לעומק התחתית, בשלב בו הם מודחים לפגיעה עצמית או באחר, הם מתעלים על עצמם.

"?How do we repress the animal instinct to explode"

"דרקון חשמלי 80,000 וולט" נוצר כשני עשורים לאחר "טטסו: איש הברזל" ומתאר תהליך מטמורפוזה דומה, רק שאת המגע עם מתכות, הוא מחליף באינטראקציה, שהכי נכון לכנות כ"טעינה", עם אנרגיית חשמל, כגורם המשחרר מהמתחים וחוסר האנושיות של העיר. הבמאי סוגו אישי נולד ב-1957 בפוקווקה, העיר הגדולה ביותר באי הונשו בדרום יפן. כמו צוקמוטו, גם הוא היה במאי פורה מאד וכבר ב-1978, כשהיה בן 21 בלבד, יצר את סרטו הארוך הראשון, "Panic High Scool",עבור אולפן הסרטים "ניקטסו", שהתמחה בסרטי אקספלויטיישן ו"פינקו" (פורנו רך). זאת לאחר שיצר סרט קצר כסטודנט לקולנוע (באותו בית ספר בו למד צוקמוטו) ופרש מלימודיו כשהבין שהוא רק מנצל את מחסן הציוד.

בפוקוווקה התקיימה סצנת פאנק פורייה שאישי השתתף בה, וגם כשעבר ליצור סרטים, הלחין את פס־הקול בעצמו, כחבר להקה בשם "מאך 1.67". בהשראת מוזיקת הפאנק, המוזיקה ב"דרקון חשמלי 80,000 וולט" קצבית מאוד ומכתיבה את הקצב של הסרט כולו. בעזרת מוזיקה, עריכה קצבית ואפקטים, נוצרת תחושה של זרימה רציפה המזכירה קריאת "מנגה" – קומיקס יפני. כמו צוקמוטו, גם אישי משלב בסרט אפקטים רבים, כמו שימוש בהילוך מהיר כשהדמויות עוברות ממקום אחד לאחר, ושימוש בכותרות טקסט מסוגננות במהלך הסרט באופן המזכיר את הקולנוע האילם ובועות דיבור בקומיקס. גם אנרגיית החשמל מצוירת באנימציה על גבי התמונה, כ"שכבה נוספת" מעל בני האדם שטעונים בה.

"דרקון חשמלי 80,000 וולט" מתחיל במונטאז' של ציורי דרקונים מתרבויות שונות בזמן שקול קריינות מספר לנו שהדרקון הוא אינו רק חיה מיתית אלא גם קיימת בליבנו. לאחר מכן אנו פוגשים את גיבורנו, "עין דרקון" מוריסון, כשהוא מתחשמל בילדותו מטיפוס על עמוד חשמל, וכתוצאה מכך מעורר את הדרקון הפנימי שבו. הדרקון עצמו מומחש ברצף דימויים של חיות טרף כגון לטאה, אריה, דב ובסופו של דבר מה שנראה כאדם קדמון, ולמעשה מייצג את חזרה אבולוציונית לעבר, לאינסטינקטים החייתיים אותם האדם המודרני והמתורבת איבד. רופא מסביר למוריסון שהוא נפגע במוחו, בדיוק בחלק השולט על הרגשות והתשוקות שלנו. בשלב זה הרצף העלילתי נקטע לטובת עוד מונטאז' קצר של הדגמת כלי נשק מעידן האבן עד ימנו. מוריסון נהפך לילד אלים ואימפולסיבי שמטופל בשוקים חשמליים, טיפול שלא מוכיח את עצמו במיוחד כשמוריסון מתקשה להשתלב במסגרות ונהפך למתאגרף, עד שבסופו של דבר מסולק גם מתחרויות האגרוף כי הוא אלים מדי. כל סיפור ההתבגרות המואצת של מוריסון מוצגת לנו בכחמש דקות אינטנסיביות במיוחד.  

מוריסון ב"דרקון חשמלי 80,000 וולט"

בבגרותו, מוריסון נטמע בעיר והופך לבלש חיות מחמד של זוחלים אבודים. עדיין יש לו דחפים אלימים, אך גם כמה אמצעים שמשככים ומדכאים את הדחפים הללו: הוא מנגן בגיטרה, מגדל זחלים בביתו ולפני השינה הוא אוזק את עצמו למיטה שמרוקנת אותו מהחשמל שנאגר בו במהלך היום. במהלך כל הסרט מוריסון מנסה רק לשמור על קור רוח בזמן שטכנאי לוויינים בשם "אלקטריק בודהה", סייבורג שחצי מגופו מפוסל כמו בודהה ממתכת, מנסה להכעיס אות מוריסון בכדי לשחרר ממנו את האלימות והחשמל שאגורים בו. על פניו, הוא עושה זאת בלי סיבה בכלל, אבל כמו מוריסון, גם אלקטריק בודהה התחשמל בילדותו, ומחפש ריגושים שיספקו אותו. הוא מתגרה במוריסון כדי ששניהם יוכלו לפרוק את האגרסיות האלימות שלהם אחד על השני.

אלקטריק בודהה הורס למוריסון את הדירה, שובר את  לו הגיטרה והורג את הזחלים שלו. זה מפר את שלוותו של מוריסון באופן סופי, והוא רץ לכיוונו של אלקטריק בודהה כדי להילחם בו. בשילוב של כותרות, הילוך מהיר והבזקי חשמל מצוירים בכל פעם שהוא עובר עמוד חשמל – הכעס של מוריסון מוציא את העיר, והסרט, משליטה. כשמוריסון מגיע לעימות, הוא שואל "למה גרמת לי להתעצבן?", ואלקטריק בודהה עונה בפשטות "רציתי לראות אותך כועס".

אחרי קרב רווי אפקטים ופיצוצים, מוריסון מכה באלקטריק בודהה 250 אגרופים בשביל להשוות את כמות החשמל שבגופו לזו שלו (הגיון שמזכיר משחקי מחשב יותר מסרטים) ובכך מביס את יריבו עד שלא נותר ממנו זכר, מלבד מסכת הבודהה שלו. בקרב האלים עם מוריסון, אלקטריק בודהה חווה את פורקן הסיפוק לו ייחל – אינטראקציה עם אדם אחר – ולכן התכלה בתבוסתו. העיר טוענת את מוריסון ואלקטריק בודהה באגרסיות אלימות, בחשמל, כתחליף למגע האנושי ששני הגיבורים זקוקים לו. במהלך כל הסרט הם כמעט תמיד לבד, מוריסון מטפל בזוחלים ואלקטריק בודהה מצוטט לאנשים מרחוק דרך הלוויינים שהוא מתקן.

אלקטריק בודהה ב"דרקון חשמלי 80,000 וולט"

"טטסו: איש הברזל" נראה מאיים ומפחיד, האסתטיקה התעשייתית והאפקטים שלו יכולים לעורר גועל וסלידה מהדמויות והמרחב בו הסרט מתרחש. לעומת זאת, "דרקון חשמלי 80,000 וולט" מושפע מאסתטיקה של תרבות פופ, כמו מנגה או משחק מחשב. האיפור והסטופ־מושן ב"טטסו: איש הברזל" מציגים את הפיכתו האיטית והכואבת של האדם ליצור ברזל כהתפתחות אבולוציונית מאדם למכונה, בעוד שההילוך מהיר, האנימציה, והעריכה הקצבית של "דרקון חשמלי 80,000 וולט" מציגים את אותו המהפך כמעין שלב אבולוציוני חדש, כמו כוחות על. מכיוונים שונים, שני הסרטים משרתים את אותו הרעיון: שאנחנו אבודים בעיר, מחליפים את מגע עם אנשים במתכות ואת האהבה באלימות.

שניהם בוחנים איך המגע שלנו עם העיר משפיע עלינו, מרחיק אותנו אחד מהשני והופך אותנו לפחות אנושיים. הדחפים הטבעיים של הדמויות, אם הם מיניים או אלימים, מודחקים, והעיר הופכת אותם לפחות אנושים, לאדישים לאינטראקציות. רק כשהם עוברים אינטראקציה אנושית אלימה, גיבורי "טטסו: איש הברזל" ו"דרקון חשמלי 80,000 וולט" משתחררים מהלחץ ותחושת הזרות שמסביבם, ועוברים מטמורפוזה לישות חדשה. בצורתם זו הם יוצאים לכונן עידן אבולוציוני חדש, כמו שסרטי הסייברפאנק, ששיקפו את חרדות היפנים מקריסת הכלכלה, הובילו לעידן קולנועי חדש ביפן.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email