Trash Humpers_

הרמוני קורין עושה סרט מהזבל

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

הסרט Trash Humpers משנת 2009, אולי מרגיש זניח בפילמוגרפיה הלא־אחידה של הבמאי העצמאי והשנוי במחלוקת הרמוני קורין, אבל לפחות בעיניי מדובר בסרטו האנרכיסטי והגרוטסקי ביותר שלא זכה למספיק כבוד. אפשר גם להבין למה. במסווה של "סרט זבל", קורין הלך הכי רחוק שיכל בבחינת גבולות סבלנותינו. חווית הצפייה בו היא בלתי־נשכחת על גבול הבלתי־נסלחת.

יש שיטענו שהסרט בכלל לא עונה להגדרה של סרט. והאמת שקשה להתווכח איתם. גם בעיניי מפתה להניח אותו במדף האמנות הפלסטית. לקרוא לו "תובעני" או אפילו "אקספרמינטלי" יחטא באנדרסטייטמנט. ועדיין, גם במרחק 12 שנים מצאתו, שום דבר כמוהו לא נעשה לפניו או אחריו.

האמת שלתאר את הסרט הזה זו משימה יותר קשה מלצפות בו. מי שיחפש עלילה יצטרך לחטט בשבילה בפח אבל ננסה: ארבע דמויות סוציופתיות שתמיד מסתתרות מאחורי מסיכות של זקנים מגומי, מסתובבות במשך 78 דקות ועושות שטויות. בעיקר הורסות. ושוברות. הרבה דברים.

מומלץ לאמץ ליטרלית את שם הסרט הציורי "דופקי פחים" כי כבר בשוטים הראשונים, הדמויות האלו מאוננות על פחים במסירות. זו ה"אקספוזיציה" (וזו גם הפעם האחרונה שמילה מעולם התסריט תעלה פה). הרי יש לדמויות הללו עוד תחביבים, נניח, להשמיד טלוויזיות, לעודד ילד לנתץ בובה עם פטיש, לאכול פנקייקים עם סבון כלים במקום מייפל… וזה עדיין החלק שהוא PG-13. כבר מההתחלה הבלתי־נסבלת במתכוון, קורין מציג את הדמויות בשורת פעולות שרירותיות, לא מצחיקות, שעצם החזרתיות שלהן מעוררת תחושת אי נעימות שמסגירה כמה עמוק אנחנו במחוזות הקרינג'.

נראה שמדובר ברצף סצנות לא עקבי ולא מתחבר. התחבטתי המון למה אני אוהב את הסרט המופרע הזה כל כך בגלל חוסר הרסן? הקיצוניות? החופש? עד שהבנתי שלצד בחירות צורמות, קורין התחמש בפראות אינטואיטיבית בצורתה הטהורה והצינית ביותר. ואיכשהו גם להחלטותיו השרירותיות יש הצדקות תמטיות.

אנרגיה דביקה ומדבקת

ככל הנראה קשה למצוא סרט שנראה פחות "דל תקציב" מ"טראש האמפרז". בפשטות: הוא סרט מכוער. לא בכדי. גישתו ההפקתית המלוכלכת והזולה במופגן רק מוסיפה לאנרגיה המתפרצת שנוטפת ממנו. לפי איך שהסרט נראה, לא מפתיע שנערך והופץ במשך ארבעה חודשים בלבד. קורין העיד שרצה "ליצור סרט שהזמן שייקח לעשות אותו, יהיה זהה לזמן שייקח לחשוב עליו". הוא התכוון לכך. על הרעיון חשב בטיול עם כלבו בסמטאות עירו נאשוויל כשנתקל בשיירת פחי אשפה זרוקים שנגעו לליבו. גם בחירת המצלמה היא בגדר הצהרה אמנותית – מצלמת VHS ביתית שעלתה 12 דולר בשוק.

הדמויות גולמו על־ידי קורין וחבריו. אשתו רייצ'ל לוהקה כדמות הנשית היחידה בחבורה. הצילומים נערכו במקומות נטושים ברחבי נאשוויל במשך שבועיים וחצי, אליהם הסתננו קורין וצוותו המצומצם. הם צילמו בעיקר בלילות, בלי תסריט ובלי תוכנית, ופשוט תיעדו את עצמם… הורסים.

מהבחינה הזו, קורין ראוי להשתבץ לקבוצה של במאים סטייל סטיבן סודרברג, שבימי ראשון מביים טקסי אוסקר ובימי שלישי מביים אקספרימנטים מיקרו־תקציביים באייפון. בואו נזכור שקורין יצר את "טראש האמפרז" כשהוא אומנם בתחילת דרכו אבל במאי יחסית מוכר. אם רצה, הוא יכל להישען על גב כלכלי יותר נוח. עובדה, הוא עשה זאת לפני, עם "מיסטר לונלי", וגם אחרי, עם "ספרינג ברייקרס". אבל ב"טראש האמפרז", הוא בחר שלא – העיקר ליצור, לא לחכות לתקציב.

דווקא הגישה המזורזת מצליחה להמנע מלהפוך לגימיק, כי קורין מצא שימוש נכון בדלות האסתטית – אותה קל לבלבל עם המונח "פרודקשן-ווליו". הוא הצליח למנוע מהלוק המכוער של הסרט להישאר בגדר גחמה ולהפוך את הכיעור והחספוס לכלי בשירותו.

יופי של כיעור

דווקא היעדרו המובהק של תסריט מעורר את הצורך להזכיר שקורין קנה את מקומו בגיל 19 המרגיז כתסריטאי של סרט ההתבגרות המעולה Kids. כבר אז סומן כ"ילד רע" שיצירתו נתונה למצבי רוחו ולהתמכרותו (לכאורה) להירואין, שלפי שמועות הייתה בשיאה בתקופת "טראש האמפרז". בשנת 1997 יצר את "גומו", סרטו הראשון כבמאי, גם הוא מורכב מאפיזודות שונות עם דמויות נבערות ברובן שחיות בשכונות עוני ובקרוואנים רופפים. וזה היה לפני שסרטים על הנושא זכו באוסקרים.

קורין מצא את קולו הייחודי בהצגת התרחשויות ארעיות המוצגות בחוסר התנצלות ובנטורליסטיות עקומה. הוא מצטיין בתיאור מערכות יחסים לא מתפקדות ומציג חמלה גדולה לדמויותיו, אפילו שהן לא אנשים כל כך טובים. האלימות בסרטיו המוקדמים היא בדרך כלל אגבית, מוצגת as is. "גומו" הציג את מי שלמדנו לזהות כ”ווייט טראש", אבל הציע בלי להתבייש שגם בטראש יש מידה של יופי. בסרטיו הטובים, הוא מנציח אסתטיקה שחוגגת את הא-אסתטיות. הכיעור היפה.

קורין מספר על קהילות ש"אין להן" ולא יהיה להן, תוך שהוא מתמקד דווקא במה שהן כן יכולות למצוא – גם אם בזבל. אחד הדימויים המוכרים מ"גומו" היא התחפשותו של נער לארנב באמצעות אוזניים פרוותיות שאותן מצא כמובן בפח אשפה. פחים שהדמויות ב"טראש האמפרז" יאוננו עליהם אחר כך.

כך, הסרטים שלו מציירים תמונה חברתית ופוליטית, אפילו שהם מוצגים דרך פילטר דמיון פרוע. העולם אולי מסתכל בהתנשאות ובשיפוטיות על הדמויות הפרובינציאליות שמאכלסות את רוב סרטיו, אבל קורין נמנע מלהציג אותן כמסכנות. דמויותיו לא מתמרמרות על גורלן, לא נגעלות מאורח חייהן ולא מייחלות לעתיד משופר. במיוחד ב"טראש האמפרז", הדמויות חפות מרגשי נחיתות או כמיהה לשינוי. הן אבודות ונהנות מכך. הן ימצאו את סיפוקן הרגעי במה שיצליחו למצוא סביבן. ומכאן כוחן המהפנט.

תורת ה־AS IS

כמו "גומו", גם "טראש האמפרז" מציע "תיעוד מהביבים" של החיים בשוליים. לא רק הדמויות מחופשות, אלא גם הסרט מתחפש – לסינמה וריטה. הפעם, הווייט־טראש נטול פנים. המסכות שהדמויות מתחבאות מאחוריהן מונעות מהן לקחת חלק באינטרקציות אנושיות רגילות, אפילו שהן מבלות הרבה יחד. לפי סביבתן, מורגש שההרס הוא מפלט משיעמום. אבל גם כשהן באנרכיה מוחלטת, דבר אחד משותף לכל מעשיהן: הן כל הזמן צוחקות ונהנות מההרס.

למשל, בסצנה במגרש חנייה באמצע הלילה. אחד מ"דופקי הפחים" מתעלל בטלוויזיה אותה הוא מטיח ברצפה, בועט בה בנמרצות ואומר לעצמו "We're gonna be on TV!".  אפילו שהן עוטות מסכות של זקנים, הדמויות לוקות בילדותיות וחסך התבגרותי כמו ילדים. זה לא מרגיש כמו מרד נעורים או משבר של סוף החיים, זה גנון. קורין ראה בסרט "הצדעה לונדליזם": "יש לי אהבה עמוקה והערצה לדמויות. לא על מעשיהן, אלא על הדרך שלהן. הן מוצאות יופי יצירתי בכאוס וההרס שהן גורמות".

זו אולי הסיבה שחברי הכנופיה נשמרים "עמומים" גם בפרצופיהם וגם בכוונותיהם. פעולות ההרס וההנאה עצמן, בלי התחשבות בהשלכות, הן העיקר, ולא הדמויות שעושות אותן. אין פה "מסע רגשי": זה חקר דמות, אבל הדמות היא סובייקט מוסתר. בלי התחשבות יתרה בחוש השיפוט של הקהל, הזקנים נשארים אנונימיים ושמותיהם לא נאמרים. מהקהל נשללת האופציה הקונבנציונלית להזדהות – אפשר רק להתבונן.

אמנם זה מאתגר שהסרט לא מציע הסבר עלילתי או סוציולוגי לפעולותיהן של הדמויות, כזה שאנו התרגלנו לדרוש מדמויות בסרט, לפחות כאלה שאחראיות למעשיהן. אין היגיון תקין של סיבה-תוצאה. גם חוסר האפשרות לזהות את פרצופן של הדמויות תורם לחוסר היכולת לפרש אותן. אבל אם נאמץ את גישת ה"AS IS" זה יהיה יותר קל: המניעים לא ברורים, הם גם לא רלוונטיים. דווקא בשל כך, ההתבוננות ברגעי ההנאה שלהן הופכת את החוויה למדבקת אך לא דביקה.  בזכות שלילת הקונטקסט לפעולות, קורין דורש מאיתנו להציץ לכל הכיף-חיים שהדמויות עושות ומאלץ אותנו להתמסר, לא לשפוט. זאת במטרה לעורר בנו קנאה במתירנות או בחופש החברתי נטול ההשלכות שהחבורה הזו נהנית ממנו.

ב"טראש האמפרז" אין גרם של התנצלות. ולמה שתהיה? האם הדמויות במרכז הסרט אי פעם יתנצלו על משהו? כשאין התחשבות יתרה ב"השלכות", כל מעשה – מטיפשי עד מזעזע, מוצג AS IS. בלי ביקורת. כ- GOOD TIME.
סרט חבר'ה – אבל של חבר'ה שהיינו מעדיפים להסתכל עליהם מרחוק.

אנרכיה אנלוגית

כמו סרט חבר'ה, הסרט מאתגר צורנית. הנטייה לחפש בכל טראש מידת יופי לקחה את קורין לקצה של כיעור חדש, נסתר ועטוף לכלוך אנלוגי. הסרט לא רק נראה מכוער, הוא מצולם רע. מאד. גם כאן קורין נוקט בעמדה מתריסה ולא מתחייבת. המצלמה רועדת, העדשה מלוכלכת ואפילו בכמה סצנות הצלם עצמו, שנראה חובבן מוחלט, מצטרף לכאוס ונחשף.

למשל בסצנה בה הוא מניח את המצלמה ומצטרף לסשן בעיטות בסטריאו. לא רק הקיר הרביעי נשבר, אלא גם חושף את מי שהחזיק אותו. כשהצלם נכנע לפיתוי להשתתף בוונדליזם ונכנס לסצנה, הוא כאילו אומר לנו, גם אני כאן! ואפילו אני נהנה!

הגליצ'ים האנלוגיים מעלים נוסטלגיה לסרטי משפחה ביתיים אבל גם גורמת לנו לתהות אולי זה באמת סרט ביתי? או Found Footage? כך או כך, המצלמה משרתת את תחושת האי-רלוונטיות שמלווה את הדמויות.

אסתטיקת ה־VHS מספקת חווית צפייה שתורמת במיוחד לאנרכיסטיות הסרט. אסתטיקה אנלוגית נתפסת אצל הצופים כנוסטלגיית אייטיז–ניינטיז, תחילת שנות האלפיים, MTV, חדשות מסביב לשעון, סרטי אימה זולים שיצאו ישר לוידאו וחווית הזפזופ בין כל אלו… האסתטיקה של הוידאו הזול היא חלק אינטגרלי דרכו קורין בחר להציג את העולם בו חיות הדמויות. הצילום מבטא את תחושותיהן. משהו באופי ה"קר" והמטונף של צילום הווידאו (בניגוד ל"רווי" של הפילם) גורם לתקיעות במקום. הכיעור המיוחד לא רק קורא תיגר על מהו צילום "קולנועי", אלא משרת בחירה שמקבעת בו־זמנית את הדימוי הקולנועי כנצחי וכעל זמני. הגיוני עבור סרט שקורא תיגר על החברה.

האיכות הירודה והמלוכלכת יעילה ביחס לצחקוקים המתפרצים של חבורת הזבל, שממשיכה ליהנות, מאושרת בחלקה, כשהכל נראה רע סביבה. יש בזה רומנטיות משובשת. או כמו שקורין העיד: "יש יופי מוזר באנלוגי. כמעט צריך לאמץ את העיניים כדי לראות את הדברים מעבר לבוציות ולערפל". אבל הם שם.

החגיגה האנלוגית של הסרט לא נעצרת בצילום. לעיתים סצנות נגמרות בבלאק ומופיע הכיתוב "Play" לפני הסצנה הבאה. כאילו אנחנו רואים את הסרט דרך מכשיר וידאו. אמצעי המבע נחשפים גם בעריכה: "שלג" זולג בפריים, קאטים אקראיים וכותרות שטבועות על המסך כאילו נכתבו באמצעי העריכה שבתוך המצלמה בלבד.

הסרט נערך בין שני מכשירי וידאו להדגשת האקראיות בקאטים וכדי שלא ייפגע מה"ניקיון" של עריכה דיגיטלית. קורין רצה עריכה בסטייל של "מקריות מביכה". חלקים מהסרט נערכו כשהעורך, ליאו סקוט, ישב בין שני מכשירי הוידאו עם כיסוי עיניים – בחירה מבריקה שנועדה להעצים את תחושת האלתור ואי־מחויבות של הסרט לחוקי התחביר הקולנועי. או, בניגוד למקובל או נלמד בבתי ספר, כמעט כל קאט בסרט הוא "לא נכון" כי הוא "לא מוצדק". חלק מהקאטים אפילו חסרי היגיון  שמטרתם יצירת רנדומליות כאוטית.

כל אלו מעניקים לסרט תחושה של תלישות מהזמן; אנחנו לא באמת יודעים מתי הסרט צולם. הוא יכול היה להתרחש בשנת 2005 בדיוק כמו שהוא יכול היה להתרחש בשנת 1994. לא נראים בו אמצעים טכנולוגיים מסגירי זמן (למעט טלוויזיות ומערכות הסטריאו שנשברות) מה שעוד יותר מגביר תחושה שהזמן קפא על דמויותיו. חלק מתפקידו של הוידאו הוא הקפאת הזמן. כשרגע נתפס במצלמה, הוא הופך להיסטורי – אבל "טראש" הופך את ההיסטורי לחסר רלוונטיות בדרך בה הוא חותך. בסוף מרוב שמוצגים בפנינו אקטים של וונדליזם פרוע, קורין הופך את הוונדליזם למופשט.

סרט בצד הדרך

"טראש האמפרס" הזכיר לי מאד את Jackass, לאור חוש ההומור הוודבולי המעוות. גם "אנשי הפחים" בעצם מופיעים כדי להצחיק אחד את השני. אבל בניגוד ל"ג'קאס", שלא נשכח שהם פעלולנים, ה"פעלולים" ב"טראש האמפרז" הם נטולי חן ונטולי כישורים. ההומור בסרט נוצר ממתח ומבוכה ורוב הגאגים בנויים על יצירת ציפייה ושבירתה. למשל, בתחילת הסרט, נוסע אחד מ"דופקי הפחים" נופל מכסא גלגלים לתוך שיח (רפרנס לעגלת קניות של ג'קאס?). הוא עושה זאת באיטיות, בכניעה, מבלי להפגין כישורים מיוחדים.הנפילה איטית ואנטי-קתרטית.

חשוב מכך, הדמויות גאות בכישלונות שלהן! נניח כשהן משחקות כדורסל– אין קליעות, אבל יש המון שמחה. ובהתחשב בכך שהצילום מזכיר את סדרת הפעלולים המוכרת, בעיקר בגלל מודעותן של הדמויות למצלמה, אולי זו דרכו של קורין להציג חבורה של jackasses משלו? כאלה מסוג אחר, אמיתיים, כושלים ופרובינציאליים שמצחיקים רק את עצמם. כי מי עוד יש להן חוץ מעצמן?

הזבל הוא מוטיב חוזר בסרט. העיסוק האובססיבי של הדמויות בזבל, על שלל צורותיו ולא רק המינית. כל מה שקורה סובב סביב ג'אנק. גם הדמויות משרתות אלמנט עזוב, זרוק, שיש לסלקו, כמו ג'וקים.

עותק המאסטר של הסרט יצא מחדר ה"עריכה" על קלטת בטא אחת. קורין תכנן להשאיר את המאסטר זרוק בצד הדרך בנאשוויל, באזור הצילומים, כדי להשלים את הייעוד כ־Found Footage. האומנם זו מחשבה שמרמזת על מסירות אומנותית, עיוורת או כמעט טיפשית של אדם ליצירתו (או אולי על פחד מתגובות הקהל?)
או שזו פשוט בחירה שרק ההרואין יועיל להסביר?

מזל שזה הסתדר בסוף: חבריו של קורין ובעיקר אשתו, שנגררו אחריו לעשות את הסרט, שכנעו אותו להיגמל בסוף הצילומים ולשלוח את הסרט לפסטיבל טורונטו המעונב, שם הוא הוקרן לראשונה מול לסתות נפולות בטוקסידו.

בארץ, הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים. זכיתי לשבת בהקרנה שהתחילה עם 120 איש ונגמרה עם 7, מתוכם 3 שפשוט נרדמו. אני עדיין תוהה למה אני לא. דווקא העובדה שקהל רב כל כך עזב את האולם מצליחה, בדרכה, להוכיח שאולי העולם לא מוכן להתמודד עם זבל, ועם היופי, המסוים, שיש לו להציע.

אגב, קורין לא לגמרי זנח את הרעיון להפיץ את הסרט בקלטות, אז הוא עיצב 300 קלטות באופן אישי וחתם עליהן לפני ששלח לכתובות אקראיות ברחבי נאשוויל. הקלטות בהמשך נמכרו באתר ברוח הסרט כאן.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email