תמונת הפתיחה.

מתחת ל"עור מסתורי" של גרג אראקי

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

"But Hollywood would never make a movie about us"

לקראת סופו של הספר המצוין "Mysterious Skin" אחד מגיבוריו, ניל מקורמיק, אומר את השורה שכתובה מעל. ניתן להבין את ניל, שלא חושב שמישהו יתעניין בחייו העלובים. בעמודים האחרונים הוא שבר כלי. זונה ממין זכר עם אובססיה לגברים מבוגרים, שעבר אונס אלים וכנראה נדבק באיידס מהאונס. לאורך כל הספר והסרט שנוצר בעקבותיו, ניל עורג למעט אבק כוכבים, למעט תהילה בתחפושת של סקס בתשלום. אך יש פער כה גדול בין הוליווד ל"תהילה" שהוא נאלץ להסתפק בה.

אחד הרגעים מכמירי הלב בסרט הוא זה שבו ניל (ג'וזף גורדון-לויט) לוקח את ידידתו הקרובה ביותר, ונדי, לשירותים ציבוריים מטונפים, ומראה לה "שלט פרסומת" לעצמו כזונה. הוא גאה בשלט כאילו מדובר בשלט פרסום מעל ברודווי. הוא אולי היה רוצה להיות על מסך הקולנוע, אך אינו יכול אפילו להתחיל לדמיין את הדרך המובילה לשם. במקום זאת, ניל וונדי יושבים בדרייב אין נטוש ומדברים על כך שאולי מישהו צופה בסרט על חייהם, אך המסך הלבן בוהק בריקנות שלו, שהיא החיים שלהם.

ניל וונדי בשירותים הציבוריים. ניל בגאווה "That's me".
 
דלת פתוחה לעולם ריק.

קנזס, ארצות הברית

לקנזס יש כמה משמעויות בתרבות האמריקאית. המרכז הגיאוגרפי של ארצות הברית נמצא בקנזס. אמצע אמריקה, קנזס זה אמצע שום מקום. כשרוצים לומר בארה"ב שמישהו מדבר על דברים חסרי משמעות, דברים שהם לא לעניין, נהוג לאמר : Straight Outta Wichita Kansas, או בהקבלה ישראלית "סוף העולם שמאלה". לעומת זאת, המרכז התרבותי נמצא בחופים המזרחיים והמערביים. הדמויות של סקוט היים, מחבר הספר, וגרג אראקי הבמאי, עורגות לניו יורק וקליפורניה. ונדי וניל חולמים לעבור לניו יורק.

בהמשך מצטרף אליהם אריק פרסטון שמגיע מקליפורניה בעקבות מות הוריו, להתגורר עם הסבים שלו באותה עיירה בקנזס (זה מפורט בספר ומוזכר בקצרה בסרט, שם הוא מצטרף ל"חבורה" של ונדי וניל בשלב אחר). אריק, כגיי מוחצן, צבוע שיער ומאופר, הוא חריג במקום החדש. יחד עם ונדי ועם ניל, נוצרת מעין חבורת "פריקים". גם מבלי לראות סצנות של בני גילם מתעמרים בהם, ברור לנו שהם הנערים הדחויים. באמצע שום מקום, הם בשוליים של השוליים.

ולקנזס יש משמעות נוספת מאד חשובה. אחת היצירות המרכזיות בתרבות האמריקאית היא "הקוסם מארץ עוץ", שם גיבורת הסיפור, דורותי גייל, רק רוצה לחזור הביתה, לקנזס. אפשר למצוא הדים ליצירה הזאת באינספור סרטים. ב"עור מסתורי", ניל מקורמיק ממלא את תפקיד איש הפח שחסר לו לב, כמו שוונדי מתארת את ניל: "Where normal people have a heart, Neil McCormick has a bottomless black hole".

הדמות המרכזית השנייה ביצירה היא בריאן לאקי (Lackey, במובן של חוסר ולא של מזל). חשוב להבהיר שלמרות שגורדון לויט הוא ה"כוכב" שגם זכה לתהילה בעקבות הסרט, בתפקיד שהסב את תשומת הלב לכך שג'וזף גורדון לויט הוא שחקן "רציני", לבריאן (בריידי קורבט) ולניל יש אותו משקל בדיוק כדמויות, גם בספר וגם בסרט.

הסיפור של בריאן הוא שונה לחלוטין. בריאן הוא חנון, בלונדיני בעל משקפיים ענקיות על פניו, ביישן, מופנם. לבריאן נעלמו כמה שעות מחייו כשהיה בן 8. מאז הוא מאבד את ההכרה מדי פעם, ומנסה להבין מה קרה לו בילדותו. בעקבות צפייה בתכנית טלוויזיה על אנשים שנחטפו על ידי חוצנים, הוא מוצא דמיון בין הסיפור שלו לשלהם. הוא מאמין שהוא נחטף גם כן, ויוצר קשר עם אחת הדמויות בתוכנית הטלוויזיה, אבלין פרייזן, שמספרת כי היא נחטפה על ידי חוצנים כ־20 פעמים. אבלין מתגוררת ב"אינמן", ישוב לא רחוק מהישוב שבריאן גר בו, "ליטל ריור". שניהם קרובים לעיירה "האטצ'ינסון" שם ניל מתגורר. שלוש הדמויות הללו מתגוררות קרוב אחת לשנייה, משהו משותף לשלושתן, למרות שהן לא בקשר.

בריאן מחפש לגלות מה קרה לו בשעות החסרות שנעלמו לו כשהיה ילד. הוא מחפש ידע. המקבילה שלו ב"הקוסם מארץ עוץ" הוא הדחליל שרוצה מח (בספר הוא רואה דחליל בשדה כאשר הוא בורח מביתו).

בעקבות המפגש עם אבלין הוא שוקע עמוק יותר באמונה שנחטף על ידי חוצנים. אבלין היא "ותיקה" בנושא, ומוליכה את בריאן בשביל שהיא מאמינה בו: מסתובבים אנשים רבים ביננו שנחטפו על ידי חוצנים, הם נושאים על גופם צלקות, ומכשירי מעקב שהחוצנים השתילו בהם. לאבלין צלקת על ירכה מאחת החטיפות, והיא מסבירה לבריאן שהדם שנוזל מאפו כשהוא מאבד הכרה ועומד להיזכר, מקורו במכשיר מעקב שהושתל שם. אבלין היא דמות מרתיעה, היא לבושה בצורה מיושנת, שמלה סגורה בכל כפתוריה, מדברת עם פגם וצולעת. ברור לנו שהיא חיה בתוך הפנטזיה שלה. ובריאן, שהחיפוש שלו עמוק, לא מסתפק רק בסיפור שאבלין מספרת לו. הוא רוצה לזכור.

הכלבה של אבלין היא הראשונה לזהות שבריאן הוא "מסוכן" במובן הזה, שבחיפוש העמוק שלו, הוא עלול לחשוף את האמת מאחורי הסיפור שאבלין מאמינה בו. בכל פעם שבריאן מתקרב אל אבלין, הכלבה Patches (טלאים) נובחת לעברו.

ישנם רמזים לכך שאבלין היא דורותי: סגנון הלבוש שלה כמו נלקח מהשפל הכלכלי – שנות ה־30 בארה"ב, כמו הסרט "הקוסם מארץ עוץ" שנעשה בשנת 1939, היא חיה בחווה בודדה עם אביה והכלבה שלה מחליפה את טוטו.

הסרט "הקוסם מארץ עוץ" הציג את דורותי כחולמת פנטזיה אשר בורחת מהאפרוריות של חייה, אך גם אפשר לה להשתוקק אל הבית ולחזור עם יותר כח. עם השנים והתבגרות הקולנוע האמריקאי, הפנטזיה מוצגת כבריחה ממציאות עגומה יותר. אחת התחנות בבריחה הזאת הייתה ב"בחזרה לארץ עוץ" יצירת המופת מ־1985 של וולטר מרץ', סרט הילדים של דיסני שהשתבש. בחזון של מרץ', דורותי מגיעה לבית משוגעים לטיפול בשוקים חשמליים, על מנת למחוק את הפנטזיות שלה על ארץ עוץ. כאשר מזהים שאבלין היא גלגול נוסף של דורותי, קשה שלא להיזכר בסרטו של מרץ'. גם ב"בחזרה לארץ עוץ" דורותי חוזרת הביתה. הסרט, כאחד שנועד לילדים, מאפשר לחזור למציאות מתוקנת ומרגיעה. ב"עור מסתורי" הדמויות מנסות לברוח מקנזס, ולא לחזור אליה.

אבלין–דורותי כפריקית בתכנית טראש אמריקאית.
אבלין–דורותי פוגשת את בריאן–הדחליל, טלאים–טוטו מלווה אותה. מחוץ למסך: האב המאיים.

שותפים למנגנון ההדחקה

בריאן וניל נפגעו שניהם כילדים בני 8 מאותו פדופיל: מאמן נבחרת הבייסבול שלהם. הסרט פועל בשני מישורים, אחד עוקב אחרי בריאן, אותו חנון בעל פני תם שקרה לו משהו בילדותו, נעלם לכמה שעות, וחושב שיצורים מכוכב אחר חטפו אותו ועשו בו ניסויים. השני ניל מקורמיק מפרש את הניצול שחווה כסיפור אהבה, הוא אובססיבי לגבי האיש שניצל אותו ונעלם, ממשיך להיות מאוהב בו וכל חייו מתאווה לסוג הגברים הזה, שואף לשחזר את הטראומה, והופך לזונה ממין זכר. הטריילר של הסרט אומר: "אחד לא מצליח לזכור, אחד לא מצליח לשכוח".

הסיכום המופיע בפסקה לעיל, מופיע במספר תיאורים של הסרט. זהו מידע "מסביר" המפרש לצופים את הסיטואציה. לדוגמה:

In the play, main characters Brian and Neil separately suffer harm at the hands of a Little League coach when they are 8, then spend the next decade on divergent paths seeking answers to questions raised by the life-changing event

(Dave Ford, San Francisco Chronicle)

Mysterious Skin tells the story of two pre-adolescent boys who are sexually abused by their baseball coach, and how it contributes to their lives in different ways

(L Damayant)

קשה להגיע לצפייה בסרט מבלי לדעת את מלוא התמונה, אך אני חושב שהכותבים ה"מסבירים" מפספסים את חשיבות התהליך שהם עברו כצופים, קצת נבוכים על שלא ראו את ה"אמת הברורה", ומיד פונים להסביר לנו "מה קרה" .

אם אנחנו ממהרים לפתרון, נמנעת מאיתנו החוויה כמו שהיוצרים התעתדו שנעבור (מוזר לדבר בסרט כזה על חוויה או הנאה מצפייה, אך הם קיימים). וככזה הסרט הוא בעל נרטיב משוכלל ומורכב ובעל מטרה. אני חושב שהכותבים המסבירים עשו חטא גדול לסרט, ומי שלא ראה עדיין, אני ממליץ מאד לראות לפני הקריאה, כי יש תעלומה בסרט, ויש מתח. התעלומה היא מה קרה לבריאן בשעות שנעלמו לו. התעלומה היא מתי ואיך ניל יצליח להבין נכון את מה שקרה לו. התעלומה היא מה הקשר בין בריאן וניל שסיפורם מסופר במקביל. אם באים לסרט עם הידע המוקדם והמסביר, שנועד "להגן" עלינו אנו נמנעים מלחוות את הסרט כמו שהוא יועד

התעלומה של הסרט עובדת, למרות שהפתרון כל כך ברור, מול העיניים שלנו ועל פני השטח: גם בריאן נאנס על ידי הפדופיל. אך אנו סובלים מעיוורון כמו בריאן. קשה לי לחשוב על סרט שכל כך הצליח לדייק בהצגת מגנון ההדחקה, כי הוא הופך אותנו לשותפים להדחקה.

הסרט משתמש במספר תחבולות נרטיביות לחזק את מטרתו: תמונת הפתיחה המטרידה, מציגה דימוי מהפנט וחידתי של ילד שממתקים נופלים מסביבו בהילוך איטי. התעלומה נפתרת כבר בדקה ה־13 של הסרט, כשהצופים מגלים שהמאמן מפתה ככה את הילד: מרשה לו "להתפרע" בביתו, לזרוק ממתקים באוויר, להתנהג בצורה אסורה – כך הוא מוביל את הילד, הקורבן, אל מטרתו. בשלב זה "החידה" נפתרת, אנחנו מבינים "מה קרה", בינתיים.

תמונת הפתיחה: הנאה מסתורית
התעלומה הראשונה נפתרת בשלב מוקדם של הסרט. פדופיל פיתה וניצל את ניל.

הסצנה הזאת היא דוגמה מצויינת נוספת לכך שהדברים הם מול עיננו ועדיין אין אנו מסוגלים לראות את מלוא התמונה. תמונת הסיום של הסצנה הזאת היא הרצפה מלאת הממתקים, לאחר ההשתוללות והמין האסור בין הפדופיל לניל:

למרות שצפיתי בסרט עשרות פעמים, רק קרוב לסיום המאמר הזה הבחנתי בפרט על הרצפה שמעולם לא הבחנתי בו קודם: בין הממתקים, על הרצפה ישנו שובל זרע של גבר (או ככל הנראה של ניל הילד). בגלל צבעו הוא כמעט נבלע ברצפה הלבנה, אך הוא קיים שם, ומהווה עדות למה שהתרחש.

תחבולה נוספת: ניל מספר בווייס אובר שפותח את הסרט על המיניות המוקדמת שלו, על ניסיונות להגיע לסיפוק מיני, על כך שהוא נמשך למאמן ברגע שראה אותו, ועל "יחסיו" איתו. בגלל המוחצנות של ניל, האקסהיביציוניזם שלו בכל הקשור למין, מכיוון שניל מדבר על "הכל" בצורה כל כך ברורה, אין אנו מסוגלים לקלוט שבריאן עבר את אותו הדבר. זה קשה, בין השאר, בגלל שהמיניות של בריאן כל כך מחוקה, או כמו שאחת הדמויות מעירה: משדר א־מיניות. אנו מוטעים במכוון לחשוב שאם היה עוד מידע בנושא הזה אז היינו יודעים עליו. אבל ניל מדבר על פני השטח, מציג שליטה במצב וכך מתעתע בנו, ללא כוונה. אנו הצופים חושבים שאנחנו יודעים "הכל" לגבי הצד הזה של הסיפור: "סיפור הפדופיליה". בסיפור השני, של בריאן, "סיפור החוצנים" – אנחנו מוגנים מפדופיליה.

הסיפורים מסופרים במקביל באינטנסיביות גדולה, הסרט חותך בין שני הסיפורים ללא הפסקה, ומנמק זאת לא על ידי חיבור נרטיבי (שיגיע רק במערכה השלישית כאשר בריאן ואריק ייפגשו) אלא על ידי חיבורים של דימויים ויזואליים ודימויי שפה. הסרט שזור בדימויים רבים כאלו, שגם כשאין אנו מבינים עדיין איך לחבר בין הסיפורים, אנו מבינים שבהמשך יתברר לנו הקשר ביניהם.

למשל, אחד הדימויים היפים שמחברים בין הסיפורים הוא דימוי מובייל מערכת השמש: בחדרו של בריאן תלוי מובייל שמדמה את מערכת השמש, כמו ממסגרת אותו מעליו וצופה בו. למובייל ילדים התמים הזה יש תפקיד מעניין בסיפור. אלמנט מרתק שלא זכה להיכנס לסרט הוא ה"Cosmosphere". בהאטצ'ינסון, אחת העיירות במשולש שהוזכר קודם, קיים ה־Cosmosphere, המוזיאון הגדול בעולם לפריטי טיסה, שמוזכר במספר צמתים בספר. הציפייה מ"חנון" כמו בריאן היא שהוא יימשך לעולם הזה, אך בריאן מפנה גב לאופציה ה"ריאליסטית" ומעדיף את החיפוש אחר החוצנים. היבט זה מדגיש שבריאן לא הולך בתחילה אחרי ההיבט הרציונלי בחיפוש שלו.

הכוכבים בחדרו של בריאן מקבלים זמן רב לאחר מכן משמעות – הם מייצגים את ניל, ואת המרחק הכה גדול של בריאן מן האמת. כמו המרחק שלו מהכוכבים, שבתחילה הוא אפילו לא מתבונן לעברם. כאשר בריאן יפעיל לחץ על אריק לדעת אם שמע משהו ניל, אריק יענה לו:

“He’s like a planet… Saturn, say.  And we’re all like little moons orbiting around. Now, do planets write letters?“

 לקראת סוף הסרט, כאשר ניל עומד להגיע בחזרה לעיירה, ובריאן עומד לפגוש אותו, הוא מוריד את המובייל. הורדת המובייל מסמלת כמובן שהיחסים ביניהם עומדים להשתנות, שהמרחק ביניהם מתקרב. זהו גם סממן של התבגרות, של הורדת אלמנטים ילדותיים מהחדר.

הכוכבים מעל בריאן, הנוכחות הנעדרת של ניל.

עגל חסר איברי מין

בריאן וניל הן דמויות כה שונות, כה הפוכות, שהקישור הכל כך ברור ביניהן לא מצליח להיעשות במהלך הצפייה. רק כאשר בריאן לומד זאת בעצמו, בסופו של הסרט שהופך את קרבינו, אנו מבינים זאת גם כן ומקבלים את התמונה המלאה. גם הפיזית. ההבנה הזאת משליכה לאחור על הצפייה, ואנו מבינים שגם אבלין לא נחטפה, וכך גם שאר המשתתפים בתוכנית הטלוויזיה הטראשית. אימה אוחזת בנו, כאשר אנו נזכרים בצלקת על ירכה שנגרמה בתאונה כשנסעה עם סבה ברכב, בכך שהיא זוכרת שנחטפה 20 פעמים, באביה המפחיד שצופה בה. אנו מבינים שהיא חוותה ניצול מיני גם כן.

כאשר מבינים זאת ניתן להבין גם את הדימוי המסתורי, הכי חשוב של הסרט: העגל חסר איברי המין. בסצנה מרכזית בסרט, אבלין מזעיקה באמצע הלילה את בריאן לראות עגל מת בחצר החווה שלה, עגל ללא דם שאברי המין שלו חסרים. אבלין אומרת שחוצנים מתעללים בהם כי הם לא יכולים לדבר, אביה טוען שמעריצי שטן עושים זאת.

העגל הזה הוא הדימוי הכי מוחשי לכך שייתכן שקיים משהו מסתורי באזור, שיש חוצנים. אך כאשר אנו מבינים שאבלין ושאר משתתפי התכנית נפגעו מינית, עלינו לקרוא מחדש את הטקסט ולמצוא הסברים לפרטים שראינו קודם: לעב"ם, לחוצנים בחלומות, ולעגל ללא אברי המין. ההסבר המחריד הוא שאבלין הרגה את העגל ותלשה את איברי מינו.

אסביר מדוע אני מסיק זאת. אבלין נמשכת לבריאן מהרגע שהיא רואה אותו, וברור שהיא מחפשת קשר מיני אתו עוד לפני שהוא בא לבקר אותה: היא שולחת לו מכתב מבושם עוד לפני שהיא מכירה אותו, בלילה שבו היא מזעיקה אותו לראות את העגל, אנו רואים אותה מתקשרת מטלפון כשהיא שוכבת רגועה במיטתה. היא רוצה לפתות אותו.

אך אבלין חייבת לעבות את התעלומה בשביל לפתות את בריאן ולחזק את התיאוריה שחוצנים אחראים למה שקרה לו. לכן היא מייצרת את העגל, שהוא המקבילה של בריאן בעל המיניות המודחקת. אך כאשר אבלין מנחה אותו להחדיר את ידו אל תוך העגל, התוצאה המתקבלת היא הפוכה ממה שהיא קיוותה לו: זיכרונות מציפים את בריאן – דם נוזל מאפו והוא מתעלף. הפתרון לזיכרון שהחריד אותו מגיע כאמור רק בסוף הסרט, ההחדרה של היד אל תוך העגל מעוררת אצלו את זיכרון הפיסטינג למאמן המנצל. בהמשך אבלין תתנפל על בריאן הבתול (ככל הנראה) והאומלל שאיננו מוכן ליחסי מין. בריאן ידחה אותה מעליו בכעס – ובהמשך יתנתק ממנה.

אמצע הסרט בדיוק, ידו של בריאן בתוך העגל נטול אברי המין.
רגע לפני סוף הסרט, מגיע הפתרון, אנו מבינים בצורה גרפית - כי אנו משלימים את התמונה עם הדימוי שראינו קודם.

"Daddy says It’s just a bunch of Satan worshippers​"

במובן מסוים אביה של אבלין צודק, כי אבלין אכן עושה זאת בשביל השטן: בשלב מוקדם של הסרט בריאן מתחפש לשטן בליל כל הקדושים. הוא כמובן שטן לא מוצלח, ילדים אחרים צוחקים עליו, על ההתיימרות להיות משהו כה עוצמתי, מפילים אותו, משקפיו נשברות. זה האירוע שמוביל למפגש השני שלו עם המאמן – הפעם השנייה בה הוא מנוצל.

השטן שאביה של אבלין מתכוון אליו הוא יחסי מין. ברור שהוא אוסר עליה קיום קשרים מיניים עם נערים אחרים (בספר הוא מאיים פיזית על נער שמחזיר אותה הביתה מאוחר), והוא איננו היחיד: אמו של בריאן מסרסת אותו לאורך כל הסרט. היא מתייחסת אליו כאל ילד קטן, לא מקבלת את הנוכחות של אבלין ומנסה לשמר אותו כתינוק. היא לובשת חולצות עם דובונים חמודים, מגישה לאריק ובריאן כוס חלב. היא עובדת כסוהרת בבית כלא באזור, ומנהלת את הבית באופן דומה.

לעומתה, האב עזב בשלב מוקדם את הבית. בריאן מאשים אותו ואת היעדרותו במה שקרה לו. אם הוא היה מגיע למשחק הבייסבול לראות אותו – המאמן וניל לא היו אוספים אותו כשהגשם התחיל והאונס לא היה קורה. אך באותו זמן אביו ישן, הוא אינו מסוגל לצפות בבנו ככישלון ספורטיבי. המאמן מזהה בשניהם תכונות המאפשרות לו לנצל אותם: במקרה של ניל, מעמד כלכלי נמוך, אב חסר; במקרה של בריאן, ילד חלש, בודד חברתית, ששוכחים אותו בבייסבול.

בריאן וניל נפגשים במקרה לאחר האונס. בריאן כשטן, משקפיו עוד רגע ישברו. ניל, מחופש ליצור עם עיניים רבות מודבקות עליו. אחד עיוור, השני רואה יותר מדי. למרות שהם דמויות כה הפוכות הם זקוקים אחד לשני – המתח של המפגש ביניהם שאמור להגיע  – מחזיק לאורך כל הסרט.

בעקבות האם

אמו של בריאן, שמחזיקה אותו כה קרוב, לא נותנת לו כלים להגן על עצמו. בסירוס שלו, היא לא מאפשרת לו חיי מין תקינים. כמו שהיא הרחיקה את האב, בריאן דוחף הצידה את הבחורה שמעוניינת בו. מעניין שאת אריק, המוחצן והפרובוקטיבי, אמו של בריאן מקבלת בשמחה, ככל הנראה כי היא מרגישה שהוא לא מהווה איום מיני על בנה.

אצל ניל הבעיה הפוכה. הבית סובל ממוחצנות ומופקרות: חוברות פורנו חשופות לעין הילד, אמו מחליפה גברים, מקיימת יחסי מין בחצר בעוד ניל צופה בהם. היחסים שלה עם ניל לא תקינים, חבריים מדי. הם מעשנים ביחד, מתלבשים דומה, היא מספרת לו על הדייט הלוהט שלה. אך גם היא איננה רואה את מה שבאמת קורה – שניל מתפרנס מזנות בקרב גברים. הפתיחות והחופש שלה אינם אמיתיים, הם מכסים על מצוקה, כמו אצל ניל. והיא איננה רואה את מצוקתו.

אחד הקישורים בין שתי האימהות, נעשה על ידי דימוי הבושם. הזכרתי קודם את המכתב המבושם שבריאן מקבל מאבלין. כשהמכתב מגיע, אמו של בריאן מעקמת את האף, היא "מריחה" שמישהי מנסה להתקרב לבן שלה. בסצנה שלאחר מכן, אצל ניל בבית, אמו של ניל תוהה לגבי ריח הבושם שנובע מבנה – ריח שדבק בו כתוצאה מהמפגש עם הלקוח הראשון שלו. ניל מתחמק מלהסביר לה את מקור הריח. שתי האימהות למרות הגישות השונות להורות, לא יודעות את האמת על ילדיהם, ואולי בוחרות לא לדעת.

הליהוק של אליזבת שו כאמו של ניל מביא עמו מטען ייחודי. התפקיד הזכור ביותר של שו, הוא כזונה המתאהבת בסופר השתיין (ניקולס קייג') בסרט "לעזוב את לאס וגאס" (1995). נראה שניל הולך בדרכה, כאשר הוא משתמש בסקס כאמצעי התקשורת הכמעט יחיד שיש לו עם אחרים. למרות שהוא מנסה לעזוב את הזנות בניו־יורק כשהוא מרגיש שהסכנה הולכת וקרבה אליו, ההחלטה שלו מגיעה "מאוחר מדי" והוא נאנס בברוטליות על ידי לקוח אכזרי ואלים. האונס הזה מהדהד את האונס של אליזבט שו ב"לעזוב את לאס וגאס" ושניהם נותרים בודדים אחריו.

אליזבט שו וג'וזף גורדון לויט, אמא ובן. בודדים, בוכים ושבורים במקלחת לאחר האונס. "לעזוב את לאס וגאס" ו"עור מסתורי".

"אנחנו כבר לא בקנזס": המשפט האלמותי הזה מהדהד בסרט. המעבר של ניל ושל ונדי לניו־יורק לא שינה את מצבם. ונדי עובדת בפאב ריק, ניל מתפרנס מלקוחות שמשלמים קצת יותר. הסרט מדגיש זאת על ידי משפט חוזר: הלקוח הראשון בקנזס אומר, "אני אשלם 50" – הלקוח הראשון בניו־יורק אומר, "אני אשלם 120". חוץ מתוספת יוקר, אין הבדל גדול במצבם בין המקומות. הם עדיין בשוליים.

ונדי מתחננת לפני ניל מספר פעמים במהלך הסרט שיזהר עם הלקוחות. איום האיידס, שאז עדיין המית, מרחף מעל. לאחר מפגש עם לקוח חולה איידס בעל נפש רגישה ועדינה (שוב ליהוק נהדר – בילי דראגו, הזכור כרוצח קר המזג בסרט "הבלתי משוחדים"), ניל מנסה לרגע לעבוד בעבודה "רגילה" אך הפיתוי של הכסף הקל משיג אותו, והפעם כנראה יהרוג אותו. השתיקה לגבי האיידס עד סוף הסרט מעידה שניל כנראה ימות. זר חג המולד על דלת ביתם של ניל ואמו נראה כמו זר לוויה.

לפני מותו (המשוער) ניל נפגש עם בריאן, פורץ איתו לביתו לשעבר של המאמן וחושף לפניו מה קרה לו. בריאן מוצא ידע, וניל, שמצליח לנחם את בריאן השבור והבוכה, מוצא את הלב שלו.

בסצנת הסיום הזו, אראקי מבצע שינוי מאד מעניין מהספר בתמונת הסיום של הסרט. הסרט מסתיים עם תמונת ה"פייטה" שחוזרת רבות בנצרות: בריאן השבור מהפרטים ששמע רק עתה, קורס אל חיקו של ניל, שמנסה להרגיעו כשקולות מקהלת חג המולד נשמעים בחוץ. המצלמה מתרחקת מהם כלפי מעלה, עד שהם הופכים לנקודת אור קטנה, ונעלמים – כמו שהוויס־אובר המקביל של ניל מבקש. הספר מסתיים בצורה מעט שונה, על תמונת הפייטה של בריאן וניל נדלק לפתע אור, אלה בעלי הבית החדשים שחוזרים לביתם וצופים בשני הנערים בסלון שלהם. האור הזה כמו אומר: הביטו מה מתרחש באמת בבתיכם. אינני חושב שאראקי שגה בשינוי שביצע. התמונה כמו שהיא כתובה, נכונה יותר למדיום הספרותי, בעוד אראקי בוחר להישאר עם הטון הקודר והפסימי, פחות ה"מאשים".

תמונת הסיום – ניל מצליח לנחם את בריאן, שאותו הכיר רק לפני שעה קצרה.

הרבה מהכתיבה על הסרט התייחסה לבעיה שניצבה בפני אראקי בהתמודדות שלו עם צילום סצנות פדופיליה, מבלי לחשוף את הילדים לפגיעה אפילו מינימלית. אראקי פתר זאת על ידי צילום הסצנות הבעייתיות בצילום פרונטאלי שמפריד לחלוטין בין השחקן שמגלם את הפדופיל לילד, כך שהילד המצולם מבצע פעולות רק בצורה טכנית.

אך החלק המעניין הוא האופן בו הפדופיל מוצג ומגולם בסרט: אין שום רמז למפלצתיות או התנהלות כוחנית בדרך שבה אראקי מציג את הפדופיל בסרט, או בדרך שבה השחקן מגלם אותו. אראקי מלהק את ביל סייג' החינני, הזכור מסרטיו של האל הרטלי, כמעשה קלאסי של ליהוק הצ'ארמר בדמות הנבל. הליהוק שלו הוא כמעט זדוני במובן הזה, הגבר הכל־אמריקאי, "איש המרלבורו", מאמן בייסבול, דמות אב לילדים. לא מפלצת אלא, "גבר־גבר" שנחשק על ידי כל אישה, אפילו אמא של ניל.

ביל סייג' כאנטי־טייפקאסטינג לתפקיד הפדופיל.

מה שאנו מרוויחים מכך כצופים, הוא שאנו זוכים לדרמטיזציה של הפיתוי "מבפנים". על ידי הצגת הפיתוי עצמו של ניל, מתאפשר לנו מבט מורכב, על סבך הרגשות שמלווה את ניל. מטרת היצירה המשותפת של אראקי והיים לא הייתה לחפש לעשות צדק ואף לא להציג גיבורים שעוברים קתרזיס. המטרה הייתה להכניס אותנו לתוך העולם המסובך של קורבנות הניצול המיני, ולהבין את המנגנון הפסיכולוגי של הקורבנות: העיוורון והאובססיה. הם רצו לנטרל שאלות שעולות אצל הצופה התמים שלא חווה זאת כמו: למה הוא לא עזב אותו? איך הוא אהב את מי שפגע בו? למה הוא לא יוצא מזה? איך זה יכול להיות שהוא לא זכר? איך הוא לא ידע? איך הוא לא הבין?

קשה לי לדמיין סרט כזה נוצר במרכז הוליווד. הסרט היחיד שעולה לראש שעסק בפדופיליה, היה "ספוטלייט" אך הסרט ההוא השתמש בסיפורם האומלל של הילדים כבסיס בלבד לסרט ז'אנר נוסף של "עיתונות חוקרת", שסופו מציג "ניצחון". המיקום של אראקי כיוצר קולנוע אמריקאי בשוליים, אך במרכז של השוליים, מאפשר לו מבט ייחודי, תובעני, לא של שחור או לבן, על נושא נפיץ במיוחד. אראקי מתגלה כמעבד תסריט מחונן ביותר, בעל תשומת לב, כבוד והבנה עמוקה של ההישגים של הספר של סקוט היים. בכללותו יש לראות בתסריט שלו עיבוד נאמן מאד לספר. התוצאה היא סרטו הבוגר והשלם ביותר של אראקי.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email