נדמה כי אין עוד אמנות כמו הקולנוע שהצליחה לתפוס בזמן אמת ובצורה כה אפקטיבית את התמורות הרבות שחלו בתפיסה האמנותית והחברתית של המונח שוליים ובו זמנית כמובן תרמה לעיצובו ולהגדרתו בתודעה הקולקטיבית. כפי שאין ספק בכך שהקולנוע שימש בית ופתחון פה מהותיים ובמידה רבה משני עולם לקבוצות, תנועות וקולות ייחודיים שהודרו מהעשייה ה"מרכזית" – בין אם זו הוליווד או פסטיבלי הקולנוע היוקרתיים למיניהם – כך גם אין ספק שהוא תרם תרומה מכרעת לדה-לגיטימציה ולהסתה של אותן קבוצות בדיוק ואף מעבר להן. יחד עם זאת, נדמה שגם אין עוד אמנות שתרומתה כה חשובה להפצתם של השוליים השונים והמגוונים – בין אם אלו תנועות פוליטיות שניסו לדכא, או בין אם זהו היוצר או היוצרת האלמוניים ממקום נידח אי שם מרחבי הגלובוס. יחד עם זאת המגמה הברורה היא שבשנים האחרונות השוליים הקולנועיים הורחבו ובמידה רבה נורמלו לתבנית מסוימת. בגיליון זה הכותבים חוקרים במאמריהם סוגיות רבות, מגוונות ומקוריות מאוד למונח שוליים ובכך להרחיב ולהעמיק את המושג הטעון.
אחד הז׳אנרים הקולנועיים המוכרים ביותר אשר מזוהים עם הקולנוע האמריקאי הוא ז׳אנר סרטי המסע, או "סרטי דרך". מאז הגלגול הקדום והמכונן של סיפור המסע באודיסאה של הומרוס, הופיעו בתרבות המערבית אינספור סיפורים
קשה לדמיין שאת המשפט ״אם לא הייתי אופטימיסט, לא הייתי עושה סרטים״ אמר דווקא במאי הקולנוע האוסטרי מיכאל הנקה. אחרי הכל, זה כנראה לא המשפט הראשון שהייתי מייחסת למי שיצר סרטים כמו
לזמן מוגבל: בנוסף לשיחה תוכלו לצפות בסרטים המלאים "למה עזבתני" ו"שתיקה" – זמינים בתחתית העמוד. ברגע שנפל אצלי הפור בנוגע לנושא הגיליון הנוכחי של אוף סקרין, לא היה לי ספק שאכתוב
לקראת סוף שנות ה־90, החלה בקולנוע הישראלי תנועה סוחפת של סרטים המתמקדים באוכלוסיות שוליים המתגוררות בערים גדולות ומרכזיות. אותם סרטים סיפרו את סיפורן של אותן אוכלוסיות שמנסות להתערות, להתחבר או להגדיר את
"But Hollywood would never make a movie about us" לקראת סופו של הספר המצוין "Mysterious Skin" אחד מגיבוריו, ניל מקורמיק, אומר את השורה שכתובה מעל. ניתן להבין את ניל, שלא חושב שמישהו
הסרט Trash Humpers משנת 2009, אולי מרגיש זניח בפילמוגרפיה הלא־אחידה של הבמאי העצמאי והשנוי במחלוקת הרמוני קורין, אבל לפחות בעיניי מדובר בסרטו האנרכיסטי והגרוטסקי ביותר שלא זכה למספיק כבוד. אפשר גם להבין למה.
היחס של במאי הקולנוע האמריקאי ריצ'רד לינקלייטר אל השוליים הקולנועיים משתנה מסרט לסרט – לפעמים הוא פונה למחוזות אוונגארדיים, ולפעמים הוא יוצר סרטים המוניים. יותר משהוא מתמקם למול השוליים, הוא מפלרטט איתם,
עם עליית הקולנוע האיטי והפיכתו לאחד הזרמים המהותיים ועיקריים בקולנוע האמנותי העולמי, העשייה המינימליסטית שמאפיינת את סגנון זה קיבלה תהודה מחודשת. הסיבה העיקרית לכך היא האפקטיביות של המינימליזם בקולנוע –אמצעי העשייה הפשוטים
לכבוד מהדורה זו, בנושא "שוליים", בחרתי לכתוב על שני במאים שהשפיעו עלי מאד ושבחרו להתמקד לאורך כל הקריירה שלהם בדמויות שוליים בחברה היפנית, מסאירו שינודה ושוהיי אימאמורה. שני הבמאים פעלו במרכז התקופה
לכבוד מהדורה זו, בנושא "שוליים", בחרתי לכתוב על שני במאים שהשפיעו עלי מאד ושבחרו להתמקד לאורך כל הקריירה שלהם בדמויות שוליים בחברה היפנית, מסאירו שינודה ושוהיי אימאמורה. שני הבמאים פעלו במרכז התקופה
עם עליית הקולנוע האיטי והפיכתו לאחד הזרמים המהותיים ועיקריים בקולנוע האמנותי העולמי, העשייה המינימליסטית שמאפיינת את סגנון זה קיבלה תהודה מחודשת. הסיבה העיקרית לכך היא האפקטיביות של המינימליזם בקולנוע –אמצעי העשייה הפשוטים
היחס של במאי הקולנוע האמריקאי ריצ'רד לינקלייטר אל השוליים הקולנועיים משתנה מסרט לסרט – לפעמים הוא פונה למחוזות אוונגארדיים, ולפעמים הוא יוצר סרטים המוניים. יותר משהוא מתמקם למול השוליים, הוא מפלרטט איתם,
הסרט Trash Humpers משנת 2009, אולי מרגיש זניח בפילמוגרפיה הלא־אחידה של הבמאי העצמאי והשנוי במחלוקת הרמוני קורין, אבל לפחות בעיניי מדובר בסרטו האנרכיסטי והגרוטסקי ביותר שלא זכה למספיק כבוד. אפשר גם להבין למה.
"But Hollywood would never make a movie about us" לקראת סופו של הספר המצוין "Mysterious Skin" אחד מגיבוריו, ניל מקורמיק, אומר את השורה שכתובה מעל. ניתן להבין את ניל, שלא חושב שמישהו
לקראת סוף שנות ה־90, החלה בקולנוע הישראלי תנועה סוחפת של סרטים המתמקדים באוכלוסיות שוליים המתגוררות בערים גדולות ומרכזיות. אותם סרטים סיפרו את סיפורן של אותן אוכלוסיות שמנסות להתערות, להתחבר או להגדיר את
לזמן מוגבל: בנוסף לשיחה תוכלו לצפות בסרטים המלאים "למה עזבתני" ו"שתיקה" – זמינים בתחתית העמוד. ברגע שנפל אצלי הפור בנוגע לנושא הגיליון הנוכחי של אוף סקרין, לא היה לי ספק שאכתוב
קשה לדמיין שאת המשפט ״אם לא הייתי אופטימיסט, לא הייתי עושה סרטים״ אמר דווקא במאי הקולנוע האוסטרי מיכאל הנקה. אחרי הכל, זה כנראה לא המשפט הראשון שהייתי מייחסת למי שיצר סרטים כמו
אחד הז׳אנרים הקולנועיים המוכרים ביותר אשר מזוהים עם הקולנוע האמריקאי הוא ז׳אנר סרטי המסע, או "סרטי דרך". מאז הגלגול הקדום והמכונן של סיפור המסע באודיסאה של הומרוס, הופיעו בתרבות המערבית אינספור סיפורים
